אזרבייג'ן וישראל נהנות מיחסים חזקים שמושתתים על גורמים רבים, בהם ביטחון, מסחר, תיירות ושיתוף פעולה בתחום ההומניטרי. ישראל אחת מהספקיות המרכזיות של הנשק המודרני שהוכיח את עצמו כל-כך טוב במהלך מלחמת קרבאך השנייה, שבה אזרבייג'ן שחררה את השטחים שנכבשו על ידי ארמניה. בה בעת, אזרבייג'ן מספקת לישראל נפט בכמויות משמעותיות. אולם, ההקשר הרחב יותר של היחסים הבילטראליים מושתת על האינטרסים של ישראל בכל הנוגע למצב הביטחוני באזור דרום הקווקז, שגובל באיראן, ברוסיה ובטורקיה.
במהלך החודשים האחרונים, ובמיוחד לאחר מלחמת אזרבייג'ן-ארמניה ב-2020, כמה כלי תקשורת ישראלים קראו "לשקול מחדש את היחסים עם אזרבייג'ן". בקצרה, הם טענו כי "הבסיס ליחסים בין שתי המדינות הוא מסחר של נפט תמורת נשק, ויש להחליף את השיקול הכספי ביעדים הומניטאריים". ישראל, לדבריהם, "צריכה להזדהות עם ארמניה בגלל שהיא עברה 'רצח עם' והיא קרובה יותר לישראל בערכיה הליברליים". מעבר לכך, "הפקטור הטורקי" הופעל אף הוא בניסיון להוכיח כי לאזרבייג'ן יש יחסים אסטרטגיים הדוקים עם מדינה שלישראל יש עמה מערכת יחסים מורכבת במיוחד.
אף אחת מהטענות הללו, לטעמי, לא מספקת תשתית ראויה לתמיכה ביחסים קרירים יותר בין אזרבייג'ן לבין ישראל. אדרבא, חלק מהטענות הן פשוט לקויות, במיוחד אלו שהגיעו מנקודות מבט ליברליות מאוד של כמה מומחים ועיתונאים.
בראש ובראשונה, בעוד שמדינות בונות את יחסיהן על בסיס אינטרסים לאומיים, כולל תועלות כלכליות או שיתוף שיתוף פעולה ביטחוני, הרדוקציוניזם של יחסי אזרבייג'ן-ישראל ל"נפט עבור נשק" לא עומד במבחן ההיסטוריה. חברי הקהילה היהודית התיישבו באזרבייג'ן כבר לפני מאות שנים, והם לא סבלו מאנטישמיות. ההיפך הוא נכון, נוצרה סינרגיה תרבותית. במהלך המאה החולפת, בנוסף ליהודים דוברי הג'והורי (ניב פרסי), אלפי יהודים אשכנזים עברו לאזרבייג'ן.
הם חזו בסובלנות התרבות של אזרבייג'ן, ואף יותר מכך - ההגירה הובילה לנישואים בין הקהילות. לכן, הקשרים הבין-ממשלתיים של אזרבייג'ן וישראל מושתתים על קשרים בין-אתניים. שני מנהיגים אזרים-סובייטיים היו בעלי נשים יהודים, וכיום, אזרחים בעלי תרבות מעורבות ממלאים תפקיד מרכזי בקהילותיהם באזרבייג'ן ובישראל בקידום יחסים קרובים יותר בתחומי הפוליטיקה, העסקים והתרבות. במילים פשוטות, לשתי הקבוצות האתניות הייתה היסטוריה של יחסים טובים עוד הרבה לפני שאזרבייג'ן ייצרה נפט או רכשה אמל"ח ישראלי.
שנית, בעקבות הסבל של האזרים מטיהור אתני, מכיבוש, וכן מהרס המורשת התרבותית, חלה חובה מוסרית על התקשורת הליברלית בישראל להפגין חמלה, ולא להצטרף לתעמולה המתוכננת היטב של הלובי הארמני. כמה מומחים יהודים שביקרו איתי באגדם (Ağdam) - עיר שמוגדרת בתור "הירושימה של הקווקז" - סיפרו כי ההשמדה הטוטאלית של המסגדים ושל התשתיות התרבותיות האזריות האחרות באזור - דומות לגורל ירושלים ואתרי המורשת היהודיים האחרים בין השנים 1967-1948.
חלק ניכר מהיחס הארמני למורשת הטורקית בתור "נחשלת, פרועה ונוודית" נובע מתורת העליונות האתנית והדתית שקידם הגיבור הלאומי הארמני גארגין נז'דה, והדוקטרינה בעלת המאפיינים הנאצים שהוא פיתח בשנות ה-30 בשם "צגרון". בירבאן, כיום, אתם יכולים לראות את הפסל של משתף הפעולה עם כוחותיו של היטלר.
בכל הנוגע להתפתחות של הדמוקרטיה בארמניה, הרטוריקה של ראש הממשלה הארמני ניקול פשיניאן, למרבה הצער, הובילה לכך שבשלוש השנים האחרונות נבחר פופוליסט שמצדיק את הכיבוש של השטחים האזרים ואת המונו-אתניות של ארמניה.
הוא לא השמיע ולא מילה אחת בנוגע לחזרת הפליטים האזרים לארמניה או לגבי השבת זכויות. דווקא עמדתו המקסימליסטית כי "קרבאך היא ארמניה", לצד המדיניות שלו בתחומים אחרים, הובילו למלחמת קרבאך השנייה.כפי שכולנו יכולים לראות מההיסטוריה הרחוקה והעדכנית יותר, בחירות יכולות להוות דרך לגיטימית עבור קיצונים ופופוליטים להגיע לשלטון - כפי שקרה בגרמניה בשנות ה-30 ובמזרח התיכון ממש לאחרונה.
שלישית, הוויכוח בנוגע לפקטור הטורקי הוא מורכב יותר, אך גם סובל מגישה של שחור ולבן. טורקיה בעלת הברקית הקרובה ביותר של אזרבייג'ן, אולם באקו שומרת על סדרי עדיפויות משלה בכל הנוגע למדיניוץ החוץ, כפי שבא לידי ביטוי במבצע שומר החומות. מעבר לכך, בכירים אזרים הביעו את שאיפתם לתווך עבור נרמול היחסים בין אחותנו (טורקיה) לבין חברתנו (ישראל).
בסופו של דבר, יחסי טורקיה-ישראל אינם צריכים להפוך לקורבן של שיקולים פזיזים. ההיסטוריה שלהם החלה לפני 530 שנה עם יציאת היהודים מספרד לאימפריה העות'מאנית, ועשרים השנים האחרונות אופיינו, לטעמי, בהסתבכויות ובשיפוטים שגוים שאין לייחס לצד אחד בלבד.
כמי שאינו מאמין בשנאה עתיקה, אני מקווה בכנות שהיחסים בין אזרבייג'ן לבין ארמניה יתחילו בדרך של כבוד הדדי בכל הנוגע לשלמות הטריטוריאלית ושל שיתוף פעולה כלכלי. אזרבייג'ן, שנחרבה במהלך שלושים שנות כיבוש, מזמינה שותפים זרים לסייע בשיקום השטחים המשוחררים שלה, וישראל כבר יזמה כמה פרויקטים חיוניים בתחומי החקלאות והתשתיות.
הכותב הוא יו"ר המרכז לניתוח יחסים בינלאומיים (AIR Center) ומרצה באוניברסיטת ADA
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו