אירועי השבוע האחרון בפרגוואי נראים כמו תרחיש האימים של כל מדינה קטנה או בינונית. קריסתו של בנק מוביל התגלגלה כהרף עין למשבר פיננסי רחב, שבתוך ימים הפך למשבר שלטוני וחשף מארג קשרים בעייתי בין הון פרטי, כספי ציבור והדרג הפוליטי הבכיר במדינה.
הפרשה התפוצצה בתחילת החודש עם קריסתו של Ueno Bank, בנק דיגיטלי שצמח במהירות והפך לאחד הגופים הפיננסיים הבולטים במדינה. מיליוני לקוחות איבדו זמנית את הגישה לחשבונותיהם, כספי ציבור בהיקף עצום הועמדו בסיכון, ונשיא המדינה סנטיאגו פניה הודח מתפקידו.
Ueno Bank, שהיה שייך לקבוצת העסקים ואסקס (Grupo Vázquez), גדל בתוך שנים ספורות מחברת מימון קטנה לבנק דיגיטלי עם כשלושה מיליון לקוחות, כ-60% מהאוכלוסייה הבוגרת בפרגוואי. הבנק ניהל כספי ציבור בהיקף של כ-800 מיליון דולר, ובהם כ-355 מיליון דולר של קרן הביטוח הלאומי והבריאות הממשלתית. כלפי חוץ הוא נראה כסיפור הצלחה, עד שהבנק המרכזי גילה כי יחס הלימות ההון שלו ירד אל מתחת למחצית מהרף הנדרש בחוק. כלומר, לבנק לא היה די הון כדי לספוג את הסיכונים ואת ההפסדים שצבר.
מה שקרה אחר כך הזכיר משברים בנקאיים מהעבר, כמו באיסלנד ב-2008 או באינדונזיה ב-1997. החשבונות הוקפאו, והלקוחות לא יכלו למשוך את חסכונותיהם, להשתמש בכרטיסי האשראי או לבצע העברות.
הפגיעה הגיעה גם לגמלאים, לעובדי ציבור ולעסקים שהסתמכו על הבנק. הציבור לא ראה במשבר תקלה כלכלית בלבד אלא כישלון שלטוני, והממשלה נתפסה כאחראית לכך שגוף פיננסי מסוכן צמח ופעל ללא פיקוח מספק. אלפים יצאו לרחובות.
בינתיים העלתה החקירה חשד שקריסת הבנק לא נבעה מטעות תמימה, וגם לא משורה של טעויות מצערות. נחשפו הלוואות בהיקפים חריגים לחברות הקשורות לבעלי הבנק. לפי הדיווחים מדובר בכ-146 מיליון דולר, שניתנו לכאורה תוך חריגה מהמגבלות החוקיות וללא בטוחות מספקות. עוד התגלו הלוואות שתועדו באופן לקוי והוצאות שנרשמו כנכסים, כך שהדוחות הציגו לכאורה תמונה טובה יותר ממצבו האמיתי של הבנק.
תחילה תהו הפרגוואים אם מאות מיליוני דולרים מחסכונותיהם ירדו לטמיון. בהמשך החלו לשאול כיצד בנק שהיו לגביו סימני אזהרה הצליח להמשיך לגדול ולנהל כספי ציבור בהיקף כה גדול.
כאן הפכה הפרשה ממשבר בנקאי למשבר פוליטי. הנשיא פניה, איש מפלגת קולורדו השמרנית ובעל ברית של דונלד טראמפ, החזיק עד 2025 במניות בקבוצת ואסקס, חברת האחזקות ששלטה בבנק. לטענתו, הוא מכר את אחזקותיו ואינו נושא באחריות לקריסה.
אולם חברי הפרלמנט בפרגוואי דרשו לברר כיצד הופקדו כספי ציבור בהיקפים עצומים בבנק שהיה קשור לנשיא, מדוע הפיקוח לא פעל מוקדם יותר והאם הופעלו קשרים פוליטיים כדי להגן על הבנק.
בשלב זה כבר היה ברור שיהיו מי שישלמו בתפקידם. נגיד הבנק המרכזי, קרלוס קרוואלו, נאלץ לעזוב, ומיד אחריו הודח הנשיא פניה. במקרה של פניה, ייתכן שההדחה היא רק ההתחלה. הוא מכחיש את כל החשדות, אך כבר נפתחו נגדו הליכים פליליים, ושופט הורה להחזיקו בבסיס צבאי סגור עד לסיום החקירה.
בזכות מאמצי הבנק המרכזי, לקוחות הבנק כבר החלו לקבל החזר מלא או חלקי של פיקדונותיהם. בהשוואה למשברים דומים במקומות אחרים מדובר במענה מהיר במיוחד, והרשויות בפרגוואי ראויות על כך להערכה. גם הדחת הנשיא בידי הפרלמנט, בתמיכת נבחרים מהמחנה שלו, מעידה על עוצמת מנגנוני האחריות הדמוקרטיים במדינה.
בשנים האחרונות נחשבה פרגוואי לאחת הכלכלות היציבות והמצליחות בדרום אמריקה, ומשכה משקיעים בזכות צמיחה, מדיניות פיסקלית שמרנית וסביבה עסקית נוחה ואמינה. הדרך שבה הרשויות מכבות את השריפה תסייע להשיב את האמון ולשקם את התדמית שנסדקה.
עם זאת, הלקח המרכזי של הפרשה אינו מסתכם בצעדים הנכונים שננקטו כדי למזער את נזקי המשבר. השלכות הקריסה היו חמורות במיוחד משום שבמערכת הבנקאות בפרגוואי פעלו מעט שחקנים משמעותיים. בניגוד לענפים אחרים במשק, הבנקאות במדינה לא התאפיינה בתחרות חופשית ומבוזרת במלואה.
השוק אמנם לא היה ריכוזי או מונופוליסטי לגמרי, אך התחזקותן של כמה קבוצות בנקאיות גדולות צמצמה עוד יותר תחרות שהייתה מוגבלת ממילא. בנק אחד גדל וגדל עד שנפל, והותיר לכולנו תמרור אזהרה בוהק: הישמרו מריכוזיות ותמכו בתחרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו