הפסגה בבייג'ינג: הרבה חיוכים ומעט הסכמים

כמו בפסגה הקודמת ב־2017, גם המפגש האחרון בין מנהיגי העולם דונלד טראמפ ושי ג'ינפינג לווה במצעדים ססגוניים, טקסים מלאי הוד והדר וסעודות חגיגיות - אך קטף הישגים צנועים למדי וללא פריצת דרך ממשית בסוגיות הליבה שנידונו.

מבחינה זו, ייתכן שהאופטימיות שהקרין הנשיא האמריקני, והשבחים שהעתיר על ראשו של מארחו שיקפו יותר מכל את הפער התרבותי העמוק הקיים בין סגנון המיקוח האמריקני לזה הסיני. בעוד שטראמפ מייצג באופן צלול את דפוס החשיבה האמריקני המסורתי, המאופיין בגישה עניינית, פרגמטית, קונקרטית וישירה בחתירתו להשגת יעדיו; סגנון המשא ומתן הסיני הוא מעגלי ועטוף בשכבות של אמירות כלליות וניסוחים בלתי מחייבים, המאפשרים נסיגות ומשמרים מרחב תמרון. כך, גם כאשר המנהיג הסיני הצהיר בפסגה על תמיכתו במאמצים לסיום המשבר באיראן ולפתיחת מצר הורמוז (שני יעדים שלסין יש אינטרס מובהק בקידומם), אין להסיק מכך שהיא מתכוונת להפעיל מנופי השפעה אפקטיביים על בת חסותה איראן כדי לשכנעה לשנות לאלתר את עמדותיה. נהפוך הוא - הניסוח הכוללני מצביע על כך שמעבר להצהרת כוונות ללא התחייבות למהלכים ספציפיים, מדובר בפועל בהתחמקות מפעולה ממשית.

דפוס חוזר ונשנה זה של הימנעות באמצעות עמימות משקף במקרה זה שאיפה סינית לא לחצות את הרוביקון ולכבול את עצמה למדיניות שעלולה לפגוע במעמדה הגיאו־אסטרטגי כשותפה בכירה בציר החותר לקרוא תיגר על ההגמוניה האמריקנית הגלובלית והמרחבית. לפיכך, אין לקבל את הדברים כפשוטם ולהעבירם דרך מנסרה חשיבתית אמריקנית. זה בדיוק היה אחד הלקחים שהפיק מזכיר המדינה האמריקני ממפגשיו עם המנהיגות הסינית ערב מסעו ההיסטורי של הנשיא ניקסון לסין בפברואר 1972. "מעולם לא ידעתי בוודאות", כתב הנרי קיסינג'ר בזיכרונותיו, "אם מאחורי מחוות הידידות, הקידות והחיוכים האדיבים של מארחיי הסינים הסתתרה כוונה להיענות לבקשותיי, או שמא הנהוני ההסכמה שלהם התאדו באוויר ועד מהרה לא נותר מהם דבר".

טייוואן תחילה

החריג היחיד מסגנון מיקוח זה בא לכלל ביטוי במהלך הוועידה רק כאשר העלה שי את סוגיית יחסיה של ארה"ב עם טייוואן. שם נקט מנהיג סין בלשון "מערבית" ישירה, תכליתית ואף בוטה. הוא הזהיר את אורחו מפורשות שטיפול לא נכון מצידו בסוגיית טייוואן "עלול להוביל לעימותים ואף לסכסוך". כוונתו היתה ברורה - על הפרק עומדת כעת עסקה שבמסגרתה אמור הממשל לספק לטאיפיי מערכות נשק חדישות בהיקף של 14 מיליארד דולר, שמימושה האפשרי נתפס בבייג'ינג (הרואה בטייוואן חלק אינטגרלי ממנה) כחציית קו אדום בוהק ומסוכן.

אולם מעבר לדיון בשאלה נפיצה זו (שבה הדרישה הסינית לא הביאה להיענות אמריקנית מיידית, שכן זה עלול להתפרש בזירה הפוליטית הפנימית בארה"ב כנטישת שותפה אסטרטגית וכלכלית נאמנה, ולשאת תג מחיר גבוה). בפסגה לא הושגה שאיפתו המרכזית של טראמפ - לשכנע את סין להפעיל מנועי השפעה על טהרן (התלויה בה הן מבחינת הנפט והן מבחינת הסיוע הצבאי והאסטרטגי שבייג'ינג מעבירה לה בחשאי) כדי שתסכים לפתוח את מצר הורמוז. ככל הנראה, ה"גזר" האמריקני - לאפשר מכירה מוגבלת ומפוקחת של שבבי בינה מלאכותית לעשר חברות סיניות - לא היה בהיקף הנדרש כדי לדרבן את מנהיג סין להפעיל לחץ ממשי על שותף נוח וחלש, הממשיך לספק לו כמיליון וחצי חביות נפט ביום במחיר זול במיוחד.

טקסים ללא חוזים

אותם דברים אמורים גם בזיקה לשאר הסוגיות שנידונו במפגש. סין הביעה אמנם את תמיכתה בעמדת טראמפ, והצהירה שלאיראן "לא אמור להיות נשק גרעיני" - אך לא הבהירה אילו דרכים יש לנקוט כדי לממש יעד נשאף זה. הושגה גם הסכמה סינית לפתוח את השוק הסיני לרכישות של תוצרת חקלאית אמריקנית, כולל תירס, חיטה וסויה (אך ללא הסכם סחר מפורט ומחייב). זאת בתמורה לנכונותה של וושינגטון להפשיר חלק מההגבלות על יצוא שבבי בינה מלאכותית. אולם הסכם מכסים מקיף טרם הושג, ולא ניתנה בפסגה הסכמה סינית להסיר את כל המגבלות על מכירת מינרלים נדירים לארה"ב (שנחוצים לשם ייצור שבבים ומערכות בינה מלאכותית). נאמן לגישת "העמימות הקונסטרוקטיבית" שלו, שי גם נמנע מלהתחייב שלא להמשיך לרכוש נפט איראני (אם כי רמז שיבוא נפט אמריקני בהיקף גדול עשוי להפחית במידת מה את תלותה של סין בנפט איראני).

הנשיא האמריקני, שהגיע לפסגה בתוך סד של אילוצי זמן וללא מרחב תמרון רחב (המונדיאל בפתח, וגם מועד בחירות האמצע הולך ומתקרב), נאלץ לשים את יהבו על מעצמת העל היריבה בתקווה שתפעיל את מנופי השפעתה על טהרן. תקווה זו נכזבה, ואין פלא שעם שובו של הנשיא לוושינגטון חוזרת האופציה הצבאית למוקד השיח.

אין לדעת מה ילד יום, ואם פניה של האומה האמריקנית לסיבוב צבאי נוסף (הגם שאינה משתוקקת לו), העלול להכניס גם את ישראל למעגל האלימות.