השעות הראשונות: הוואקום המנהיגותי והמנוסה הגדולה
עם אישור הידיעה על מותו של המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי, בעקבות גל התקיפות הראשון, איראן נכנסה להלם טוטאלי. בניגוד לעבר, לא היה מי שיעלה לשידור וינסה להרגיע. הוואקום המנהיגותי בטהראן הפך כמעט מיד לכאוס לוגיסטי. המשטר האיראני מעולם לא טרח לבנות מקלטים עבור אזרחיו, כך שהם חשופים להפצצות לחלוטין. אין ממ"ד, אין מקלטים בבתים, אין מקלטים ציבוריים. העם האיראני הופקר אל גורלו.
ביציאות מטהראן והערים הגדולות נרשמו פקקי ענק. מיליוני איראנים ניסו לברוח מההפצצות אל אזורי הפריפריה ונתקלו בכאוס תחבורתי. ככל הנראה, לא כולם אזרחים תמימים שבורחים זמנית: "בכירי המשטר לא מחכים לראות מי יחליף את המנהיג, הם פשוט בורחים לכיוון צפון או אל שדות התעופה הצבאיים שעוד נותרו פעילים", מדווחים מקורות מקומיים.
הפקקים היו כבדים גם בתחנות הדלק, בהן ניסו האנשים להצטייד בדלק לזמן רב בעקבות החשש מקריסת המשטר, אשר שולט לחלוטין בחיים הכלכליים במדינה ואחראי על אספקת הדלק, השירותים הבנקאיים ועוד. התורים התארכו גם בכניסה לכספומטים ולרשתות המזון כאשר המוני איראנים ניסו למלא את הארנקים והמקררים למקרה של קריסת הבנקים ושרשרת אספקת המזון.
במקביל, ברחובות טהראן, איספהאן וסנאנדג', אזרחים יצאו לחגוג ברחובות את מות הרודן השנוא, בחלק מהמקומות החגיגות נצבעו באדום. ארגון זכויות האדם Hengaw דיווח כי כוחות הביטחון שוב פתחו באש חיה לעבר המפגינים. בטהראן נראו אמבולנסים מנסים לפלס דרך בין המוני החוגגים והנמלטים.
אך במקומות אחרים באיראן, אזרחים יצאו לחגוג ברחובות ולא נתקלו בשום התנגדות – משמרות המהפכה וכוחות הבסיג' לא הצליחו להגיע להפגנות לאחר שבסיסיהם הופצצו. מצב זה מוביל לניצני מחאה ולקבוצות מאורגנות של אנשי אופוזיציה שחוזרות לפעול ברחובות במספר מקומות באיראן.
עבור האזרחים האיראנים, אלו סימני קריסה ברורים של המשטר. יחד עם זאת, בשעה הקריטית הזאת נחשפת נקודת התורפה של האופוזיציה האיראנית: היעדר ארגון אופוזיציה חמוש מרכזי שמסוגל להפוך את המחאה העממית למרד ולתפוס את המושכות, בדומה ל"הגנה" שהובילה את שיחרור ישראל מהמנדט הבריטי. רוב האזרחים מתנגדים למשטר, אך הם אינם חמושים. הקבוצות החמושות הפועלות נגד המשטר בתוך איראן כמעט תמיד שייכות למיעוטים כמו הכורדים או הבלוצ'ים ובדרך כלל פועלות ליצירת עצמאות לאזורים שלהן מהשלטון המרכזי בטהראן, ולא להחלפת השלטון בטהראן. היוצאת מהכלל היא המוג'הידין אל-ח'לק (MEK) הפרסית - שיעית - מרקסיסטית, אך היא נחשבת כארגון טרור קיצוני בעיני רוב האיראנים הרואים בה כת מסוכנת.
החזית המזרחית: השליטה האיראנית בחבל בלוצ'יסטן קורסת
בזמן שטהראן בערה מבפנים, המיעוטים של איראן מנסים לנצל את ההזדמנות כדי ליצור עצמאות בשטח. בבלוצ'יסטן, שם סבל המיעוט הבלוצ'י הסוני מדיכוי אכזרי של המשטר השיעי במשך עשורים, הקערה מתהפכת על פיה.
בעקבות האבדות הכבדות שספגו משמרות המהפכה בתקיפות האוויריות ונסיגת כוחות הקרקע האיראניים כדי להגן על הבירה, קבוצות חמושות בלוצ'יות פשטו על מפקדות הצבא וה-IRGC. בתוך שעות, דגלים חדשים הונפו מעל מבני ממשל. המורדים הבלוצ'ים הודיעו על איחוד הפלגים החמושים שלהם תחת מפקדה אחת, ופרסמו הודעה דרמטית: "הגיעה העת לעצמאות בלוצ'יסטן. נתראה בבלוצ'יסטן חופשית".
המיעוט הערבי מתקומם: הקריאה מאחוואז והברית האברהמית
התסיסה ממשיכה גם בדרום איראן, בחבל אחוואז בו חי מיעוט ערבי הנבדל מהרוב הפרסי במדינה. חמיד מוטאשר, מנהיג המפלגה הליברלית האחוואזית ואחד היריבים הידועים של המשטר האיראני, פרסם את "הצהרת חבל ההצלה", בה הוא קורא לכינון מיידי של עצמאות אחוואזית ולהצטרפות אחוואז החופשית להסכמי אברהם. הוא פנה ישירות לישראל, לארה"ב ולנסיך הסעודי מוחמד בן סלמאן בבקשה לממש את הבטחתו "להעביר את המערכה אל תוך איראן".
"זמן ההכלה הסתיים, והחל זמן המיגור", נכתב בהצהרה. מוטאשר מבקש מישראל וארה"ב חימוש מיידי של המורדים האחוואזים והצנחה אווירית של ציוד צבאי כדי "לקטוע את זרועות הטרור" באתרים החיוניים.
באופן מפתיע, באחוואז הופץ סרטון אנימציה בערבית המציג את בנימין נתניהו כגיבור-על המכה את ח'אמנאי, לקול תשואות הקהל המקומי.
יוזמת המדינה האחוואזית בדרום-מערב, לצד השאיפות של גורמים בדלנים באזורים הכורדים, הבלוצ'ים והאזרים לנצל את המצב כדי להכריז עצמאות לאומית, יכולה להוביל לתרחיש של התפרקות איראן למדינות לאום קטנות יותר, כפי שקרה ביוגוסלביה למשל.
האופוריה ברחובות והשימוש במגינים אנושיים
ברשתות החברתיות באיראן הופצו סרטונים ויראליים שעד לפני יומיים נראו כדמיון פרוע. בערי המיעוט האזרי כמו אורמיה, נראו המונים רוקדים כשכוחות השיטור פשוט נעלמים מהשטח. קולות הצהלה של מתנגדי המשטר האיראנים מלווים כל פגיעה מדויקת במתקני משמרות המהפכה וכל חיסול של דמות שלטונית.
בתיעוד שזכה לאלפי שיתופים, צעירים איראנים חגגו על רקע הריסות מתקן של משמרות המהפכה, כשאחד מהם זועק באנגלית למצלמה: "I love Trump!".
אך לצד השמחה, המשטר בפרפורי הגסיסה שלו מגלה אכזריות מוכרת. דיווחים מהימנים מצביעים על כך שאנשי המשטר מעבירים אסירים פוליטיים ואנשי אופוזיציה מבתי הכלא למתקנים צבאיים אסטרטגיים. המטרה: להשתמש בהם כ"מגן אנושי" כדי להרתיע את חיל האוויר הישראלי והאמריקאי מהמשך התקיפות. זהו מהלך של ייאוש, המעיד על כך שלמשטר האיראני לא נשארו הרבה קלפים בשרוול.
מבט קדימה: האם זה הסוף?
נכון לשעה זו, איראן היא מדינה ללא ראש. יכולת המשטר להפעיל שיטור פנימי נחלשה משמעותית, והעם חוגג בכיכרות תחת אש. ישראל וארה"ב, שלפי ההצהרות פתחו את תיבת הפנדורה הזו במטרה לנטרל את איום הגרעין, קרובות מאוד כיום לאפקט דומינו שיכול להוביל ללידתה של איראן חדשה, ולהתייבשותם של החיזבאללה, החות'ים ושאר ארגוני ציר ההתנגדות.
השאלה שנותרה פתוחה היא לא האם המשטר יכול ליפול – כי הוא כבר בתהליך קריסה מואץ – אלא מה יצמח מההריסות. איראן של ח'מינאי היא היסטוריה שלא תחזור.
הכותב הוא תום וגנר - יועץ אסטרטגי, פרשן ומרצה בענייני המזרח התיכון ומנהל "מרכז המזרח התיכון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו