״הורים יקרים, סתם שתדעו - התחילה חופשת הפסח״ - הבחור הניף את הפלאפון, והצחוק התגלגל בשולחן בית הקפה. ״מה, למה, מה קרה? מלחמה?״ שאל מישהו. ״מלחמה!״ השיבו שאר יושבי השולחן כמו מקהלה רומנית, ושקעו בצחוק גדול.
בוקר קר, רחוב הנצחון, הצד היקר של בוקרשט. קל לזהות את הישראלים בין העוברים והשבים מול פתח בית המלון רדיסון. בפתח מסתודדים חבורות של ישראלים. שקועים בנייד, הם מרימים את ראשם מדי פעם לעבר החברים ומשתפים מידע מסך ענקי מפתה לקזינו עם אסימונים זהובים. ״אז נתחיל לעשות את הדרך לכיוון יוון, ומשם לקפריסין?״ מהמרת אשה עם חברה טלפונית. אפילו נתיב הבריחה מוכר. ישראלים בחו״ל, שגרת מלחמה — או יותר נכון, שגרת ההתקעות בחו״ל בזמן מלחמה.
העוברים ושבים אדישים. מלחמות רחוקות לא ממש תופסות כאן את מרכז התודעה. כאן יותר חשוב העיסוק ביום ראשון של האביב - חג ״הפרימוורה״, בו יתנו לנערות נחשקות את ה״מרצ׳ישור״ מתנת החיזור. בינתיים העיר מלאה בגברים מקועקעים שמסתובבים עם פרחים ביד, ובתי הקפה מלאים לבבות אוהבים וספסלים. כל זה קורה בין שרידי סופת השלג מהשבוע שעבר נמסים ברחובות.
זה לא תמיד אדיש כל כך. בשבעה באוקטובר הייתי בחו״ל, מוכה הלם ויגון עם כלל האירועים שהגיעו מרחוק. ירדתי להביא מצרכים - ״יום גדול״ אמר בעל המכולת בליברפול וחילק בקלאוות. ״אללה הוא אכבר״ ענה חברו בחיוך.
שנתיים וחצי אחרי, חרבות ברזל, ועם כלביא אחרי, הישראלים בחו״ל מתורגלים למצב החדש-ישן: ״המרעום של הפצצה עוד לא הספיק להתקרר, וכבר ישראלים מעבירים בדיחות על המלחמה בוואטסאפ״ צוחקת רחת מהחבורה. ״מה עשו בזמן המלחמה לפני שהמציאו את הוואטסאפ?״.
כמה חברים מתיישבים בבית הקפה. בעברית קדחתנית הם דנים על הערכות וההערכות. המידע נצבר כמו פאזל: ״הושבתו טיסות ל־48 שעות״, ״אומרים שביום שלישי אולי יפתח שדה התעופה בחירום״. זה לא מרגיע את אחד מהחברים שמראה את ראשו מהטלפון במבט מודאג: ״הוא עם אשה בהריון ראשון, לחוץ...״ מסביר לי חברו, יוסף טנבורה משדרות. הוא בלחץ לחזור הביתה. אפשר להבין אותו לגמרי. ״מה אתה אומר, כמה זמן ניתקע כאן?״
אורי חג׳בי, גם הוא משדרות, מחייך: ״ואולי השאלה האמיתית היא אם זה להיתקע כאן או להנות כאן?״. יש הרבה הגיון בדבריו. כמה שליטה יש לישראלים בחו״ל על המצב? ״אתה יודע — אנחנו משדרות, אנחנו מבינים מה זה אומר לחיות במצב כזה עם זה...״, מוסיף חג׳בי.
השניים הגיעו משדרות עם עוד כמה חברים דרומיים למסיבת רווקים של חבר. כעת הם תוהים מה יעלה בגורל החתונה, האולם וכל הטררם: ״הבחורה מבאר שבע, החתונה בבאר שבע, אין מצב שזה יתקיים נכון?״ תוהה טנבורה. בינתיים מסתבר שיש מי שמנצל את המצב לעשות רווחים מהירים:
״בדקנו עם המלון אם אנחנו יכולים להישאר עוד לילה אחד, והם העלו לנו את המחיר מיידית ב־400 יורו ללילה...״.
בינתיים הישראלים מצטברים בבתי הקפה במרכז העיר. והשיחות על המצב עולות כמו אדי החום באוויר הקר של קצה פברואר. ״קצת מצחיק שהם שם בממד״ים, יורים עליהם טילים וחברה שלי מתקשרת אלי לבית הקפה הרגוע ושואלת: 'איך תסתדרי שם לבד?'", מספרת אחת הנשים בלובי, עיניה נודדות בין המזוודה לבין הטלפון. ״אמרתי לה: 'אני לא לבד, יש מלא ישראלים בעיר'. אז היא פשוט אמרה לי 'ביי'".
נהוג לחשוב שישראלים בחופשה מנסים להתרחק מישראלים אחרים — זה דווקא לא היה המצב בערב שלפני ההתקפה. במסעדת התיירים הפופולרית, חאנו לואי מנוק (החאן של מנוק), זמרת המסעדה החלה לשיר גרסה רומנית ל"יהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב". קבוצת פנסיונריות יצאו במחול סוחף, שמהר מאוד לווה בשירת ״הבאנו שלום עליכם״. הישראלים במסעדה זקפו אוזן, הביטו לשולחנות מסביב וחייכו אחד אל השני על עוד קבלת שבת שגרתית, בזמנים לא שגרתיים, עם מאכלים מאוד לא שגרתיים על שולחן השבת.
איכשהו, תחת הפור האיראני, כל דובר עברית הופך לאח של, חבר של חבר או מכר מהעבר. משהו ב״ביי״ הקצר הזה — המכיל בתוכו את כל אחדות הגורל היהודי — מבטיח: אתם שם עם עוד ישראלים? הכל בסדר. בסוף הערב נפרדו כולם ב״שבת שלום ולילה שקט״. מי ידע, שבוקר השבת יהיה מפתיע?
ואולי דווקא המשדלת בפתח אחד הברים בעיר העתיקה הייתה הראשונה לזהות את המצב הפריך התלוי על חודו של טיל. כשזיהתה את העברית ברחובות, מייד פנתה אל ההולכים: ״חיים שלי בלב, מה נשמע?״ בקול מתרונן ומבטא רומני עולץ, ואז הוסיפה בדאגה: ״שבת שלום?״ עם סימן שאלה שהדהד בסמטאות העיר העתיקה של בוקרשט — ללא תשובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו