מלחמה באש ובקרח: כך מנסים לחסל את אוקראינה

הסופר אלבר קאמי טען בספרו "הרהורים על הגיליוטינה" כי אחד מאסונותיה הגדולים ביותר של האנושות הוא היעדר הדמיון שלה. ובכן, בחודש החולף, כשאוקראינה שקעה בחורף הרביעי של המלחמה מול רוסיה, הגיע הרגע שבו על האנושות לגלות קצת דמיון. הגיע הרגע שבו תושב של עיר בצרפת, ולא משנה איזו, יתאמץ לדמות בעיני רוחו את תחנות הכוח הגרעיניות הצרפתיות מושמדות, טילים שנופלים מבוקר ועד ערב על כל מה שמאפשר לנו להתחמם, להתרחץ, לאכול ולתקשר זה עם זה. שידמה לעצמו אויב כללי, המחליט לשגר טיל כשנראה לו שההפצצות האוויריות לא מספיקות, והטכנאים נחפזים ממקום למקום. זה הטיל ה־92 באותו יום, והוא עומד לפגוע באוטובוס שבו נמצאים הטכנאים ולהרוג אותם. ושאותו תושב צרפת ידמיין לילה שבו צונחת הטמפרטורה ל־20 מעלות מתחת לאפס, את הקור המשתק, את הזקנים הקופאים במיטותיהם, את כלי המטבח הנערמים בגלל המחסור במים, את הילדים שלא יכולים להתרחץ, ואת הבניינים בני 30 הקומות שצריך לעלות בהם ברגל בחושך ובקרה. הרי לכם קייב, דניפרו וחרקיב בשעה שכתבתי דברים אלה. מלחמה, יותר מאי־פעם אני יודע שנוכח האסון, יהיה זה בון־טון להלל את "חוסנם" של האוקראינים - האין הם אמיצים כל כך? והם כבר עמדו בפני גדודיו של פוטין, אז איך לא יגברו על "גנרל חורף", על החורף הרוסי? הכל נכון. אבל אסור שנהפוך את ההערצה הלגיטימית הזו לגבורתם של האוקראינים לתירוץ, ושהיא תפטור אותנו מלומר את הדברים כהווייתם. כמה מאכזב יהיה אם היא תסתיר לנו את העובדה שמדובר כאן באופן שונה של לחימה והרג - אופן איום יותר, כי לאחר צמצום התמיכה המערבית אין לאוקראינים הגנה ממשית. ועלינו אף להפנים, ולא רק לדמיין, שלחתוך את זרם החשמל, להטביע עם מסוים באפילה ובקור ולהמר על שבריריות הגוף שנכנע וכבה מתחת לטמפרטורה מסוימת - גם זו דרך לחסל אומה. מלחמה באש ובקרח. חיסול במטחי רחפנים מישל פוקו ודאי הגה בסוג זה של מלחמה כשתיאר את המעבר מהפוליטיקה לביופוליטיקה, ולאחר מכן מהביופוליטיקה לתַנַטוֹפוליטיקה, כלומר הרגע שבו השררה אינה מושלת יותר בחיים, אלא מנהלת את איטיות המוות, מחשבת את שחיקת הגוף, מארגנת את הצניחה באפיסת כוחות ועוברת לפיקוח קר על סף הקיום הבסיסי של בני האדם. כך נלחם היטלר כשהחליט לא לכבוש את לנינגרד, אלא לכתר את העיר, לחנוק אותה ולהמתין שהקור והרעב יעשו את עבודתם. מדובר באסטרטגיה של מצור הדומה לאסטרטגיה של סטלין, שארגן את הרעבתם למוות של מיליוני אוקראינים ב־1933-1932, בתקופת ההולודומור; אסטרטגיה המנסה ליצור תנאים שבהם בלתי אפשרי לחיות, והמלחמה עצמה נעשית לניהול גסיסתם של בני האדם. כך נלחם יוליוס קיסר, לפי מה שמסופר ב"מלחמת גאליה". כל תלמידי הלטינית לשעבר למדו את הספר, אך לא ראו את הלקח האכזרי שבו: המצור המתועב על אלזיה. הלגיונות הרומיים העדיפו לתת לאויביהם למות מאשר לתקוף אותם ישירות, להוריד את המורל של הגאלים אמיצי הלב מאשר להתעמת עימם ישירות - ולבסוף, אם לא הרגו אותם, העדיפו להשפיל אותם. וכך סיפר קסנופון ב"אנבסיס", שדרכו אנחנו לומדים יוונית עתיקה ורואים בו את מלך פרס מתעמר ב־10,000 ההופליטים שהגיעו מערים הלניות. כורש קטע את שרשרת אספקתם, אך אלה היו השלג והגובה הרב שעשו את השאר. זכרם של החיילים הקפואים ושחורי האיברים, שמתו מכפור בשריונם ושנרדמו לנצח כדי לא לסבול יותר, עוד מסתובב לי בראש כשאני מצלצל בטלפון בימים אלה לחבריי בקופיאנסק ובזפוריז'יה. הטרור - הודאה בחולשה אפשר להסיק שני לקחים (המשלימים ושקולים זה לזה בדיוק) ממחשבות אלה - כל אדם בהתאם להלך נפשו כרגע. מה שפוטין עושה בחורף הרביעי הזה, מדיניות המוות האיטי, הניסיון להתיש בנחרצות את הגוף, אינו תחבולה מאולתרת ולא תכסיס בשדה הקרב: מדובר בדוקטרינה מכוונת, מוכחת ועתיקת יומין. אבל בה־בעת, לצעוד במקום מול שערי פוקרובסק וסומי כבר שנה, לראות את החזית קופאת ולהתנקם בתינוקות, בזקנים, בחולים ובכל חסרי הישע, זו הודאה בחולשה, והוכחה שהמשטר הרוסי הבין שאין לו יותר את כלי הנשק ואת האמצעים האנושיים, ומעל לכל - את האנרגיה והמורל הנחוצים כדי לנצח בדרך אחרת. המשימה של אירופה לכן שאר אירופה צריכה לתמוך באוקראינה. המלחמה הזו היא מלחמתה, ועליה להמשיך לשלוח לאוקראינה את כל מה שאוקראינה זקוקה לו. אין זה רק כדי להגן על עריה, אלא גם כדי להכות את תוקפיה מנה אחת אפיים. אם נעמוד בתנאי זה, אני מאמין יותר מתמיד שנראה את תבוסתה של רוסיה.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו