החידה הסינית: מדוע המעצמה מהמזרח שומרת על פרופיל נמוך מול הלהבות באיראן? במבט ראשון, השתיקה היחסית של בייג'ינג אל מול המשבר המחריף באיראן נראית כטעות אסטרטגית או כחולשה. הרי איראן היא צלע מרכזית במה שמכונה לעיתים "ציר הרשע החדש" או "ברית המנודים" לצד רוסיה וצפון קוריאה. סין, שנמצאת בעיצומה של מלחמת סחר קרה (ולעיתים חמה) מול ארה"ב, מחזיקה באינטרסים אדירים ברפובליקה האסלאמית. ובכל זאת, בעוד המזרח התיכון בוער, הדרקון הסיני בוחר לנשוף בעדינות רבה מדי.
במוזיאון בשנחאי יש ציור סיני עתיק וסיפור בצידו נזיר היושב על פסגת הר מושלג. מתחתיו, בעמק, שני צבאות נערכים לקרב. הנזיר אינו מתפלל לשלום ואינו בוחר צד; הוא מכין מכחול וכן ציור. כששואלים אותו מדוע אינו מתערב, הוא משיב: "כשענן ואבק מתערבבים, קשה לראות מי ינצח. אבל מי שמחכה רואה את הדרך".
כך בדיוק נראית היום סין מול המשבר באיראן: לא נזיר תמים, לא לוחם נלהב אלא אמן שממתין לרגע הנכון למשיכת הקו.
מדוע סין יושבת על הגדר?
על הנייר: ברית מושלמת, במציאות: דממה כמעט אלגנטית. לכאורה, זו אמורה להיות שותפות טבעית. בייג’ינג וטהרן חתמו ב-2021 על הסכם אסטרטגי ל-25 שנה. כ-15% מיבוא הנפט הסיני מגיע מאיראן, לרוב במחירי "חבר במצוקה". גילוי מרבצי ליתיום באיראן אותו מינרל שמניע את מהפכת הרכב החשמלי רק חיזק את המשוואה. ואם מוסיפים לכך את התיאום המשתמע בין סין, רוסיה, צפון קוריאה ואיראן מתקבל ציר שמטרתו לשחוק את הדומיננטיות של ארצות הברית.
אבל כשהמזרח התיכון רותח, הדרקון הסיני לא שואג. הוא כמעט לוחש. אין התערבות צבאית, אין נאומים חוצבי להבות, אפילו לא דיפלומטיה תוקפנית במיוחד. כמעט כלום. מדוע סין יושבת על הגדר? האם זו חולשה? ובכן ההתנהלות הסינית אינה נובעת מחולשה, אלא מאסטרטגיה של "ניהול סיכונים אסימטרי".
סין יודעת להילחם - כשהיא חייבת
ההיסטוריה מפריכה את המיתוס שסין תמיד נמנעת מעימות. במלחמת קוריאה היא שלחה מאות אלפי חיילים להגן על צפון קוריאה מול כוחות אמריקאיים. בווייטנאם סיפקה סיוע מסיבי לצפון. גם כיום היא תומכת ברוסיה כלכלית וטכנולוגית. כשהאינטרס קיומי בייג'ינג לא מהססת.
אז למה לא עכשיו? כי איראן, עם כל הכבוד, איננה צפון קוריאה של 1950. היא איננה חיץ גיאוגרפי קריטי לגבול הסיני. היא נכס, לא קו הגנה.
ארבע סיבות לשתיקה והן קרות כמו הקרח בפסטיבל הקרח של חרבין:
- הכלכלה מעל הכל: סין שקועה במאבק כלכלי מול ארה"ב. שוק נדל"ן מקרטע, אבטלת צעירים מדאיגה, האטה בצמיחה. עימות גלוי סביב איראן עלול להביא סנקציות משניות כואבות. איראן יכולה לספק נפט זול; אך היא לא יכולה להחליף את אירופה או את השוק האמריקאי.
- אי-ההתערבות כמותג בינלאומי: בייג'ינג מטיפה לריבונות ולאי-התערבות. זהו מגן דיפלומטי מול ביקורת על טייוואן או שינג’יאנג. התייצבות בוטה לצד איראן תפורר את הנרטיב הזה. והסינים, בניגוד לסטריאוטיפ, שונאים לאבד עקביות.
- איראן מוחלשת = איראן זולה: ככל שטהרן בלחץ, תנאי העסקאות משתפרים. זה ציני, אבל גיאופוליטיקה איננה חוג לטאיצ'י. סין עשויה להעדיף איראן נזקקת ונואשת מאשר איראן עצמאית מדי.
- לא לרשת את הבוץ האמריקאי: בייג'ינג צפתה בוושינגטון טובעת בעיראק ובאפגניסטן. היא אינה להוטה להחליף אותה כשומרת הלילה של המפרץ.
ונצואלה: צל שמרחף מעל טהרן
הסיפור האיראני אינו מתרחש בוואקום. לפני עשור הציגה סין את ונצואלה כמודל לברית אנטי-אמריקאית באמריקה הלטינית.
מיליארדים הוזרמו, נפט הובטח, והנה בין יום כל זה נעלם עם מדורו. מנקודת מבטם של בעלי ברית פוטנציאליים, זה מעלה שאלה לא נוחה: האם סין היא עוגן או משקיעה פיננסית קרת רוח שמוכנה לספוג הפסד ולחתוך? איראן כבר מפנימה שהברית עם הדרקון איננה חוזה ביטוח אלא אופציה פיננסית עם אותיות קטנות.
המקום בו הדרקון עלול לרדת מההר
הקו האדום האמיתי עובר במיצרי הורמוז. כ-20% מהנפט העולמי זורם שם. חסימה אמריקאית שתפגע ישירות באספקה הסינית תיתפס בבייג'ינג לא כפגיעה באיראן אלא כסטירה לדרקון עצמו.
בתרחיש כזה נראה כנראה:
- ליווי ימי למכליות סיניות בשם "חופש השיט".
- נוכחות צבאית מדודה בים הערבי.
- תמיכה טכנולוגית ומודיעינית מסויימת לאיראן בלי דגלים מונפים.
- האצת מסחר ביואן ועקיפת הדולר.
לא פלישה. לא דגלים. אלא איתות בלבד.
אז איך סין מצטיירת?
- בעיני רוסיה ואיראן - סולידריות מותנית.
- בעיני מדינות המפרץ - שותפה עסקית פרגמטית.
- בעיני ארה"ב -יריב שמעדיף שחמט איטי על פני איגרוף בזירה.
אבל יש בכך גם סיכון תדמיתי: אם גם ונצואלה וגם איראן ייתפסו כמקרים שבהם סין לא "התייצבה עד הסוף", בעלי ברית עתידיים עשויים לשאול האם בייג'נג באמת מגנה או רק משקיפה.
ומה הכי סביר?
העמימות תימשך. סין תתמוך אך לא תסתער. תספק חמצן אך לא תיכנס לאש. האופציה הסבירה ביותר היא "תמיכה מתחת לרדאר". סין תמשיך לספק לאיראן טכנולוגיות צבאיות (רחפנים, טילים, לוחמת סייבר) דרך צד ג', תעניק לה מטרייה מדינית מאוד מוגבלת במועצת הביטחון (אך לא בטונים צורמים), ותמתין שהמערב יתעייף.
סין בונה על שחיקה של ארה"ב, לא על ניצחון צבאי איראני. אפילו במחיר נפילת המשטר האיראני. כי עבור בייג’ינג, איראן היא כלי חשוב על לוח השחמט אבל לא המלך. הדרקון אינו מתאהב בכלי המשחק שלו. הוא מזיז אותם.
ואולי, בסופו של דבר, זו כל התורה הסינית על רגל אחת: "החכם מנצח בלי להילחם; הטיפש נלחם בלי לחשוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו