יש אלטרנטיבה: זה מי שיתפוס את השלטון ביום שאחרי משטר האייתוללות

העניין עם מהפכות הוא שאי אפשר באמת לצפות מתי בדיוק הן יקרו. אפשר לנתח סיבות, לזהות תהליכים ולהגיד שהקרקע בשלה למהפכה, אבל האם גל המחאות שפרץ באיראן בסוף דצמבר 2025 יביא להדחת משטר האייתולות? איש אינו יודע את התשובה.

כדאי לעצור לרגע ולחשוב: מי הגורם שהכי מפחד מקריסת המשטר האיראני? התשובה ברורה - המשטר עצמו. ולמי יש את יכולות המעקב והשליטה הטובות ביותר על האזרחים? שוב, המשטר. כמו בכל משטר טוטליטרי, כולם יכולים לראות את הסדקים, אולם המועד והאופן המדויקים בהם הוא יקרוס בהכרח יפתיע. אחרת, המשטר עצמו יהיה הראשון לזהות זאת ולנקוט צעדי מניעה.

הסדקים במשטר האיראני כבר קיימים. איראן היא מדינה עם אתוס מהפכני עמוק, והציבור האיראני יודע - וגם העז בעבר - להחליף שלטון באמצעות התקוממות עממית. מאז המהפכה האסלאמית חוותה המדינה כמה גלים משמעותיים של מחאה, ביניהם ב-2011, 2017, 2018-19, והגל בסוף 2022 של Women, Life, Freedom בעקבות מותה של מהסא אמיני.

בעשור האחרון התדירות והעוצמה רק גברו. האם מדובר ברעידות אדמה קטנות שמעידות על אחת גדולה שמתקרבת, או על שחרור לחץ עיתי שמאפשר למשטר להמשיך ולשלוט?

הגל הנוכחי שונה - הוא בראש ובראשונה כלכלי. הריאל האיראני מצוי בקריסה חדה: שער החליפין חצה את רף 1.44 מיליון ריאל לדולר. לפני שנה עמד על כ-800 אלף, ולפני חמש שנים על כ-200 אלף בלבד.

הקריסה אינה מנותקת מההקשר הבינלאומי: באוגוסט 2025 הפעילו צרפת, גרמניה ובריטניה את מנגנון הסנאפבק שהחזיר את הסנקציות על איראן. גורמים נוספים שמשפיעים על הדינמיקה כעת הם הטראומה ממבצע "עם כלביא" ביוני 2025 עם מטוסי חיל האוויר שמפציצים ברחבי טהראן במשך ימים שלמים ללא הפרעה, והפעולה האמריקנית בוונצואלה השבוע בשילוב האיומים הבוטים של טראמפ לבל יפגעו במוחים. ברקע נמשכים הדיכוי, השחיתות וההתעמרות באזרחים.

משבר קיומי

אך מעל הכול, איראן מתמודדת עם משבר קיומי של מים ואנרגיה. מדינה היושבת על אחד ממאגרי הגז והנפט הגדולים בעולם מתקשה לספק חשמל לאזרחיה; מדינה עתירת נהרות וסכרים מתקרבת ל"יום האפס" שבו הברזים פשוט יתייבשו. הקיץ האחרון הביא עימו גלי חום שגרמו לתמותת זקנים ותינוקות בבתי חולים ללא מזגנים, ועכשיו החל חורף קשה. טהראן מושלגת והחשמל בא והולך.

המשבר הזה הוא תוצאה של חמש שנות בצורת, ניהול כושל ותשתיות קורסות. לראשונה מאז מלחמת איראן-עיראק המשטר מתקשה לדאוג לצרכים הבסיסיים של האזרחים, והציבור כבר לא קונה את הטלת האשמה רק על האויבים החיצוניים.

תנאי חשוב למחאות מוצלחות הוא הצורך להציג אלטרנטיבה. כאן מסתמן שינוי: תנועת התמיכה ברזא פהלווי, בנו של השאה האחרון, מתחילה להתגבש ככוח אופוזיציוני משמעותי. לראשונה מאז 2011 צצה דמות שניתן, לפחות עקרונית, להתאחד סביבה. הוא לא מושלם אבל הוא מישהו.

מחאות מתחילות בקטן, עד שמגיעה נקודת מפנה שהופכת אותן לכמעט בלתי ניתנות לשליטה. ד"ר רז צימט מגדיר שלושה תנאי יסוד לאיום ממשי על שרידות המשטר: מיליונים ברחובות; קואליציה חוצת מגזרים; ובקיעים באליטה השלטונית, ובפרט בכוחות הביטחון. נכון לעכשיו, המחאות רחוקות מלסכן את המשטר. מדובר באלפי מוחים, אולי עשרות אלפים - לא במיליונים. הן מובלות בעיקר בידי צעירים וסטודנטים, ההמון הרחב טרם הצטרף, וכוחות הביטחון עדיין מאוחדים ולא מפעילים את מלוא עוצמתם. בקיצור, אנחנו עדיין לא שם.

מהפכות הן בלתי צפויות: המצב יכול להשתנות מחר, או להימשך עשור. הסדקים עמוקים, המשברים קיומיים והכעס גדול - אבל המרחק לקריסה לא ידוע. אפשר וצריך לתמוך במוחים, הפעלת כוח אמריקני יכולה לזרז את התהליך אם תתבצע באופן מדוייק, אבל רצוי להמתין עם הזמנת החופשה לאספהאן ושיראז.

הכותב הוא בכיר לשעבר במערכת הביטחון ומומחה לאיראן