העיתונאים שלא נכנעו לתעמולת חמאס: "פיטורים? אני בצד הנכון של ההיסטוריה״

הם גרים במדינות דמוקרטיות עם חופש ביטוי, עבדו בכלי תקשורת מרכזיים - ובכל זאת שילמו מחיר כבד על ביקורתם כלפי חמאס ותמיכתם בישראל. חלקם פוטרו, אחרים קיבלו איומי רצח והטרדות שאילצו אותם לקבל ליווי משטרתי. ולמרות הכל, הם ממשיכים לדבר - בעוד עמיתיהם מבקרים את ישראל או בוחרים בשתיקה נוחה.

בתחילת נובמבר הוזמן יותם קונפינו (35), עיתונאי דני-ישראלי, להרצאה במלון טיבולי בדנמרק על פרופגנדה ומידע מוטעה במלחמה בעזה. קונפינו, שמדווח מישראל לכלי תקשורת מובילים בדנמרק, ארה״ב ובריטניה, הגיע מוקדם - הוא ידע שהפרו-פלשתינים מכינים לו ״קבלת פנים״. כחצי ישראלי הוא תמיד היה תחת זכוכית מגדלת, אבל מאז 7 באוקטובר הוא הפך לאדם מאוים שמלווה על ידי משטרה לכל אירוע ציבורי.

״כ-400 איש נרשמו להרצאה, כולל חברי פרלמנט ומנהיגים דנים שרצו לשמוע זווית שונה מזו שבתקשורת המקומית״, מספר קונפינו. ״ההרצאה עסקה במידע מוטעה שיצא לתקשורת במהלך המלחמה - בעיקר מעזה, אבל גם מישראל. הפוקוס היה על התמסרות התקשורת למידע שמעביר חמאס, שלא מפסיק להוליך אותה שולל״.
ההרצאה הפכה לפומבית אחרי שאימאם מקומי, בעל חיבה לחמאס ולחיזבאללה, פרסם את מועד האירוע ואת שם המלון - במטרה להפעיל לחץ ולגרום לביטולה. את קונפינו הוא כינה ״הסוכן הישראלי הציוני״.

״הגעתי למלון שעה לפני ההרצאה וכבר היו שם כעשרים מפגינים עם דגלי פלשתין, ושישה שוטרים שמנעו מהם להיכנס״, הוא מספר. ״הם צעקו לעברי קריאות גנאי והחזיקו שלט עם הכיתוב ׳מוות לצה״ל׳. אחד מהם חבש מסכה שהסתירה את פניו - דבר שאסור בדנמרק - והמשטרה לא דרשה ממנו להסיר אותה״.

״בדרך כלל מפגינים יוצאים נגד ראש ממשלה או דמות פוליטית, לא נגד עיתונאי״, הוא אומר. ״עבורי זו רמה חדשה של שנאה. אבל אין לי ספק שאני בצד הנכון של ההיסטוריה. האנשים האלה הם תומכי טרור, ואם אני גורם להם לתגובה כזו - כנראה שאני פוגע היכן שכואב להם. הם היו 20 איש, לעומת 400 ששילמו להיכנס להרצאה שחושפת את הצביעות של התקשורת המערבית ואת המניפולציות שבאמצעותן קונה חמאס אהדה בעולם״.

קונפינו הוא העיתונאי היחיד בדנמרק שמתקיימות נגדו הפגנות, והיחיד שזקוק להגנה משטרתית בכל אירוע ציבורי. המשטרה ביקשה ממנו לעדכן אותה על כל הופעה פומבית. הוא אחד הקולות הבולטים שתומכים בזכות ישראל להילחם בארגוני הטרור ולהגן על עצמה - בעוד רבים אחרים פועלים נגדה או שותקים מחשש לאיומים.

״מזה שנתיים אני חווה קמפיין שכולל איומים, השתקה והקנטות. קוראים לי נאצי״, אומר קונפינו. ״גורמים פרו-פלשתינים לחצו לפטר אותי מ-TV2 ערוץ הטלוויזיה המוביל בדנמרק - והצליחו. יש כאן אנשים שקוראים להעמיד אותי לדין על פשעי מלחמה, ואפילו ח״כ מהשמאל הקיצוני שמותח עליי ביקורת. זה יצא משליטה. האיומים הפכו לשגרה שכבר לא מרגשת את הרשויות״.

״יש כאן מצוד אחרי כל מי שמביע בפומבי דעות חיוביות על ישראל״, הוא אומר. ״כבר לא צריך להיות פרו-ישראלי מובהק כדי לקבל איומים - מספיק שאתה חושף את הפרופגנדה של חמאס״.

״אני מכבד את המשטרה הדנית, הם עושים את המקסימום, אבל אין להם מספיק משאבים וחלקם לא מבינים את הניואנסים״, הוא אומר. ״בעולם שלי, אם אתה קורא למוות של כל צה״ל - אתה קורא לרצח המונים. אבל כאן הם חושבים שזה רק סלוגן. כל סוף שבוע בקופנהגן המשטרה מלווה מפגינים פרו-פלשתינים שצועקים ׳מוות לצה״ל׳ ונושאים דגלי חמאס ותמונות של סינוואר. אם היתה זו הפגנה של אל-קאעידה עם תמונות של בן לאדן - ברור שהיו פועלים אחרת״.

״אני בטוח שיש עיתונאים שמפחדים לסקר את הסכסוך בצורה הוגנת, כי הם יודעים שאם יחשפו שקרים מעזה - יתחילו לקבל איומים״, אומר קונפינו. ״כחצי ישראלי אני מטרה ברורה, אבל הם ׳צדים׳ גם אחרים שתומכים בישראל, גם אם הם לא יהודים״.

"הלב נשבר כשראיתי את הסרטונים מהעוטף"

דוגמה בולטת נוספת היא ארין מולן (42), עיתונאית אוסטרלית ששילמה מחיר כבד על תמיכתה בישראל. ״הלב שלי נשבר כשראיתי את הסרטונים מעוטף עזה״, היא מספרת. ״ההלם הפך לבושה כשראיתי אוסטרלים חוגגים את הטבח מול בית האופרה בסידני, יום-יומיים אחרי. יש לי תוכנית טלוויזיה, ולמרות שאני לא יהודייה או ישראלית - מיד התייצבתי לצד ישראל כי ידעתי שהיא הצד הצודק. מהרגע הזה חיי השתנו״.

התמיכה בישראל הובילה לאיומים על חייה ולליווי משטרתי לה ולבתה. היא נאלצה להחליף את מקום מגוריה עם בתה הקטנה לאחר איומים ישירים, שכללו חשיפת פרטים אישיים ברשתות החברתיות ובקבוצות פרו-פלשתיניות - כולל היכן בתה לומדת.

״קיבלתי איומי מוות, הטרדות, איומים על הילדה שלי״, אומרת מולן. ״קשה להמשיך להילחם תחת איום כזה, והכל בגלל תמיכתי בישראל. אבל אני ממשיכה - גם למען העתיד של הבת שלי. האנשים שהולכים נגד היהודים לא יסיימו שם, הם ימשיכו עם הנוצרים וזה לא ייגמר״.

תוך מספר חודשים מולן איבדה את כל משרותיה - כמגישת טלוויזיה, ככותבת טורים וכעיתונאית ספורט. קריירה שטיפחה במשך יותר משני עשורים.

״אני לא יכולה להגיד שהכל בגלל תמיכתי בישראל, אבל כנראה שבחלק מהמקרים יש קשר״, היא אומרת. ״במקביל, אני משתדלת להסתכל על הטוב - נפתחו לי אפשרויות חדשות בשווקים מחוץ לאוסטרליה, ואני מגיעה להרבה אנשים שלא הכרתי קודם״.

״אבל הקריירה היא לא מה שקובע - אלא הידיעה שאני עושה את הדבר הנכון״, היא אומרת. ״אני הולכת לישון כל לילה בידיעה שאני בצד הצודק. היהודים שווים את זה, הישראלים שווים את זה, המערב שווה את זה. צריך להילחם ברשע״.
״בשואה היו הרבה אנשים ששתקו, ויש את אלה שעזרו למרות הסכנה״, היא אומרת. ״אני רוצה להאמין שאם הייתי חיה בתקופה ההיא - הייתי עוזרת ליהודים, הייתי עומדת במבחן. לא הייתי עומדת בצד אז, ולא אעמוד בצד היום״.

"החגיגות אחרי הטבח זעזעו אותי"

ניקול למפרט היא עיתונאית תרבות יהודייה-בריטית שכתבה שנים לעיתונים המובילים בממלכה. במרוצת השנים היא החלה לכתוב גם על אנטישמיות, בעיקר בתקופת שליטתו של ג׳רמי קורבין במפלגת הלייבור, אך עיקר עיסוקה נותר תרבותי - לפחות עד 7 באוקטובר.

״הכתיבה על אנטישמיות הפכה אותי מעיתונאית לאקטיביסטית, וזה התגבר מאז 7 באוקטובר״, היא מספרת. ״ראיתי אנשים חוגגים את הטבח מול שגרירות ישראל, והפגנה פרו-פלשתינית של מאות אלפים ימים אחרי - וזה זעזע אותי. התחלתי לכתוב ל׳טלגרף׳ ול׳דיילי מייל׳ על אנטישמיות, דיברתי עם שורדים ומשפחות שכולות. פתאום זה הפך לנושא המרכזי בכתיבה שלי״.

״הייתי מהעיתונאיות הבריטיות הראשונות לדבר על הצד הישראלי״, היא אומרת. ״הבריטים לא מכירים את הישראלים כקורבנות. כל פעם שאני כותבת משהו אני מקבלת שנאה ברשתות - הודעות נאצה, האשמות ב׳הכחשת רצח עם׳ ו׳אהבת אפרטהייד׳, תמונות של צלב קרס במגן דוד״.
למפרט גילתה שבפוסטים רגילים שלה כ-6% מהמגיבים הם בוטים מזויפים - אך בפוסטים על ישראל המספר מכפיל עצמו ל-13%. עדות לעוצמת הקמפיין המאורגן שמופעל נגד ישראל ברשתות החברתיות. היא חוותה גם תגובות עוינות מעיתונאיות פמיניסטיות, אחרי שביקרה את התנועה הפמיניסטית על כך שלא עמדה לצד נשים ישראליות סביב אירועי האונס ב-7 באוקטובר.

״אנחנו היהודים עומדים בחזית של מלחמה תרבותית בין האיסלאם הקיצוני לימין״, היא אומרת. ״הימין גדל בבריטניה ובמדינות נוספות, והסיבה המשמעותית לכך היא ההגירה. המפלגה השמרנית והלייבור אפשרו גלובליזציה של האינתיפאדה ברחובות בריטניה. קריאות כמו ׳מהנהר ועד הים׳, שאסורות בגרמניה, נשמעות כאן בלי מענה תקיף מהרשויות״.

״חיי היומיום לא השתנו, אבל אני ערה למצב הלא פשוט של יהודים במדינה״, היא אומרת. ״הילדים שלי מתמודדים עם האנטישמיות יותר ממני. חברתו של בני עזבה את האוניברסיטה שלה ועברה לאחרת - כי השותפה לדירה אמרה לה שהיא ׳לא מדברת עם יהודים׳״.

״זו תקופה לא פשוטה להגדרת הזהות שלנו בבריטניה״, היא מסכמת. ״הזהות הבריטית שלי נסדקה. תמיד אמרתי שאני ׳בריטית יהודייה׳, ועכשיו הסדר השתנה - אני קודם כל יהודייה, ורק אחר כך בריטית״.