מאז 2014, אחת הדרכים הנפוצות לזהות תומכי קרמלין סמויים בוויכוחים על מצבה של אוקראינה היא לשאול שאלה בת שלוש מילים: "של מי קרים?". אם התשובה היתה אפילו גמגום (במקום "של אוקראינה" חד וחלק), היה ברור שבן השיח שלך הוא אדם שלכל הפחות מפקפק בלגיטימיות של הריבונות האוקראינית על חצי האי, נוטה להסכים לכך שלרוסיה יש קייס, למרות הכרתה בעבר בריבונות של קייב על חצי האי, ואולי אף מוכן לקבל את תוצאות משאל העם המפוברק שערכה מוסקבה בחצי האי כדי "להלבין" את הסיפוח הבלתי חוקי. בקיצור, "של מי קרים?" היה נייר לקמוס יעיל מעין כמוהו.
בסוף השבוע קיבלה השאלה "של מי קרים?" טוויסט שמשקף כמה חדש יש במערב: סוכנות הידיעות "בלומברג" דיווחה כי ממשל טראמפ יהיה מוכן להכיר בריבונות הרוסית על חצי האי קרים במסגרת הסדר כולל בין רוסיה לאוקראינה. אמנם עבור מי שעוקב אחרי ההתבטאויות של סטיב וויטקוף, מהלך כזה לא היה מפתיע כלל, שכן השליח המיוחד כבר אמר שהכרה בקרים כשטח רוסי - וכמוהו של עוד ארבעה מחוזות - "יפתרו את הבעיה". ובכל זאת, אפילו הצעה כזו היתה בגדר חציית קו אדום וזניחה של עמדה אחידה וברורה של כל המערב: הסיפוח היה בלתי חוקי (וגרר סנקציות).
חציית הקו הזה על ידי הממשל היא עוד ויתור - בינתיים רק על הנייר - בשרשרת הוויתורים האמריקניים לרוסיה, שכבר נעשו: מעצירה זמנית של הסיוע הצבאי לקייב והתניית המשכו בעסקת מינרלים משפילה, ועד לאימוץ הנרטיבים הרוסיים והרחבת צוותי השגרירויות.
פוטין מכריז על "הפסקת אש"
בה בעת, ייתכן שההצעה האמריקנית היא גם ניסיון להציע גזר, במקביל להצהרה של מזכיר המדינה מרקו רוביו על כך שארה"ב תזנח את מאמצי המו"מ להסכם בין קייב למוסקבה בתוך ימים ספורים, אלא אם תהיה התקדמות (וההוראה של פוטין על הפסקת אש זמנית, שעליה הכריז אמש, היא בעיקר מהלך טקטי ותדמיתי, שכבר הוכרז בעבר אך לא מומש). אלא שבעוד הגשת קרים על מגש של כסף יכולה לקסום לקרמלין, ספק רב אם בקרמלין יתרגשו מדי מהאיום האמריקני להפסיק לשאת ולתת.
טעמים אינם חסרים. הרוסים מבינים היטב שטראמפ דחק את עצמו לפינה, כשקבע לסיים את המלחמה בתוך 24 שעות (במהלך הקמפיין) ואז בתוך 100 ימים (עם תחילת כהונתו), ולשם כך בחר באסטרטגיה של התקרבות אינטנסיבית לרוסיה ובה בעת השלכת אוקראינה מתחת לגלגלי האוטובוס. אפילו אם הרציונל המשוער מאחורי ההתקרבות היה להרחיק את מוסקבה מבייג'ינג - למעשה, היריבה הגיאופוליטית היחידה לפי נייר העמדה של הפנטגון - אי אפשר שלא לחשוד כי הנשיא ה־47 לא רצה לשמוע, ובטח לא לשעות, לאזהרות שבמוסקבה לא ימהרו להתרחק מסין, שהפכה לבעלת ברית קרובה.
אולי חשוב מכך - פוטין מרוויח לפי שעה מהתמשכות העימות במצבו הנוכחי: הכלכלה הרוסית צוברת פגמים, אבל יכולה להחזיק מעמד עוד שנה (נצח במונחי מלחמה), ביחסי אירופה והממשל האמריקני יש מתח חסר תקדים, הסיוע האמריקני לקייב נמצא בסימן שאלה קבוע, בתוך ארה"ב משתוללת מחלה אוטואימונית של מלחמת הרשויות, ואילו ברוסיה פנימה מתחזקת המלחמה עבור פוטין מגוון כלים למשטור האוכלוסייה ומניעת התנגדות (כמו מאסרים בגין פגיעה במוניטין הצבא). חגיגה גדולה.
והדובדבן שבקצפת? בקרמלין מבינים מצוין שגם אם ממשל טראמפ יזנח את מאמצי השלום - כי עכשיו יש לו דילים נוספים בתפריט (טהרן וריאד) - הוא כנראה גם יפסיק את הסיוע לאוקראינה ואחר כך גם עשוי לחזור למוסקבה עם הצעות לשיתופי פעולה עסקיים (למשל בפיתוח גז ונפט בארקטיקה), משל המלחמה לא מתרחשת כלל.
מבצע לפגיעה באמון בארה"ב
למרבה האירוניה, ההתקרבות בין וושינגטון לבין מוסקבה מתרחשת בשעה שרוסיה אינה זונחת את מאמציה לפגוע בארה"ב עצמה. אמנם הנרטיב, שמתווך כעת בתקשורת הרשמית, הוא שארה"ב הטראמפית היא בעלת ברית במאבק נגד אירופה, אבל במקביל מנסה מוסקבה גם לחבל בארה"ב. ה"ניו יורק טיימס" דיווח בסוף השבוע כי רשת אתרי דיסאינפורמציה רוסית ותיקה פתחה בחודש שעבר במתקפה שמטרתה פגיעה במוניטין התעשייה הביטחונית האמריקנית בפרט והצגת ארה"ב כבעלת ברית שאי אפשר לסמוך עליה.
ארה"ב, מצידה, פועלת דווקא כמי שלא מעריכה נכון את הסיכון הנשקף מרוסיה: ביום רביעי האחרון סגר המזכיר מחלקה לסיכול התערבויות זרות במחלקת המדינה מטעמי "חופש הדיבור"; בתחילת החודש טראמפ פיטר את ראש המודיעין הלאומי, הגנרל טימותי הו, שלפני כן עצר בהוראתו את הפיקוח על הפעילות הרוסית; ובפברואר משרד המשפטים סגר את המחלקה בבולשת הפדרלית שהיתה אחראית ללוחמה בהשפעת סין ורוסיה. במובן מסוים, הן אכן יכולות להתאמץ פחות כדי לערער את ה־Pax Americana.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו