צרפת בחרה קיצוני פרו-רוסי, אנטי-ישראלי, ותומך חמאס - בראבו!

מארין לה פן הגדירה בצורה הכי ריאליסטית את תוצאות הבחירות לאסיפה הלאומית בצרפת: הכוחות מתחלקים עכשיו, אחרי הסיבוב השני, גם אם לא בצורה שווה, לשלושה חלקים באסיפה. אבל ההבדל הוא, שהאיחוד הלאומי של לה פן וברדלה הוא השליש הקטן - 142 צירים. וז'אן לוק מלנשון, שיצר במהירות הבזק את "החזית העממית החדשה", מחזיק בשליש הגדול, 182 צירים. הנשיא מקרון איפשהו באמצע. לאף אחד אין רוב. שיתוק פוליטי וחוסר יציבות חזרו למרכז הבמה בצרפת.

אבל צריך קודם כל להצביע על מגמה שמאפיינת את כוחות השמאל בארצות המערב החשובות; זוהי היכולת להשתלט על טכניקת ההפעלה של המערכת האלקטורלית כדי להשיג את התוצאה הפוליטית הרצויה. כך זה קרה בבריטניה, כאשר מפלגת הלייבור שסך כל הקולות שהשיגה בבחירות היה פחות מ־35 אחוזים (שוב השליש הקבוע), אבל אחיזתה בפרלמנט היא של כשלושת רבעי מחברי הפרלמנט. הימין עומד המום ומבולבל ויורה לעצמו ברגליים. הקיצוני יותר מכשיל את הזרם המרכזי של הימין.

והתסריט הזה של התמקדות השמאל במטרה אחת בלבד יכול לחזור על עצמו גם בארצות הברית כשהמטרה היא לנטרל את דונלד טראמפ.

אז את המטרה הזאת של נטרול האיחוד הלאומי של ברדלה ולה פן הם השיגו. הכאוס הפוליטי פחות חשוב. הטכניקה הפוליטית כמו בישראל מבוססת על חרם וטאבו.

מפלגתה של לה פן סומנה לאורך שנות דור כטאבו שאין לחצות אותו בגלל שורשיה האנטישמיים והנוסטלגיה שהיתה קיימת בעבר לפשיזם הצרפתי הישן.

אבל האנטישמיות העכשווית שז'אן לוק מלנשון מתיז לכל עבר איננה טאבו. כשיושבת ראש האסיפה הלאומית יעל בראון־פיבה נסעה כמה ימים אחרי טבח 7 באוקטובר למסע הזדהות עם ישראל, תקף אותה מלנשון: "היא החליטה לחנות את עצמה בתל אביב כדי לעודד את הטבח". זמן קצר אחר כך גינה את ישראל, שהיא כביכול מבצעת רצח־עם.

"להמשיך במאבק נגדם"

מייד אחרי שהתפרסמו התוצאות הגדיר ברנאר־אנרי לוי את "ניצחון" מלנשון כ"רגע מצמרר באמת. המשימה היחידה שלנו: להמשיך במאבק נגד האנשים האלה".

התחושות אצל מתנגדי השמאל הן שהניצחון הזה מעביר לאנשי השמאל את המסר שהכל מותר; אין עונש על הסתה ואנטישמיות. השינוי המדאיג באמת הוא, שלא זכור אי־פעם בזיכרון המודרני של צרפת מצב שבו היחס לישראל מהווה נושא כל כך מרכזי במאבק הזהויות המפלגתי. כשצרפת החליטה לבגוד בישראל ב-1967 זה לא היה עניין אידיאולוגי, אלא אינטרס צרוף לממש את הנוסחה של "ראש צרפתי עם כתפיים מוסלמיות".

שארל דה גול הוא זה שפתח את הדלת ללגיטימציה מחודשת של האנטישמיות במסיבת עיתונאים אחת גרנדיוזית בנובמבר 1967, אז דיבר על "העם היהיר והמתנשא" (היהודים). היום האנטי-ישראליות עם האנטישמיות המגולמת בתוכה היא אידיאולוגית.

מלנשון הוא המבטא הגדול שלה. אז יש לנו עכשיו מנהיג שמאל רדיקלי שהפך לאישיות הפוליטית הדומיננטית בצרפת, והוא פרו-רוסי, אנטי-ישראלי, ותומך חמאס. בראבו!!!