הכעס לא נעלם, אנחנו רק מחכים לדחיפה
אטנה, בעלת חנות מהעיר כרג' באיראן, כותבת בטור מיוחד ל"ישראל היום" על החיים באיראן שנה אחרי פרוץ המחאה - ודיכויה בידי המשטר • "המחאה באיראן נגד הרפובליקה האסלאמית אף פעם לא נרדמת, היא רק נכנסת מדי פעם לשלב חדש" • "בפעם הבאה המחאות יהיו חזקות מבעבר"
Your browser doesn’t support HTML5 audio
כששואלים למה המחאה נפסקה, אני חושבת שהסיבה העיקרית היא ההתארכות שלה. אנשים פשוט התעייפו והפכו למתוסכלים. כי בפועל, שום דבר לא השתנה באורח המחשבה של האנשים כאן, גם לאחר שהמחאה דוכאה.
מה השתנה בכל זאת? אני חושבת שאחרי המחאה בשנה שעברה, אבד הפחד. סמכותו של המשטר נהרסה כליל והוא לא יוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב. כי כמה הם יכולים להישאר בשלטון תוך הישענות על הרג אנשים? ובכל פעם שאזרחים חדשים מוצאים להורג, התסיסה רק מתעצמת.
המחאה באיראן נגד הרפובליקה האסלאמית אף פעם לא נרדמת, היא רק נכנסת מדי פעם לשלב חדש. כעת הרפובליקה נמצאת במצב החלש ביותר שלה ב־44 השנים האחרונות, והמחאות בהחלט יתחילו שוב. בפעם הבאה הן יהיו חזקות מבעבר. אנחנו מחכים לדחיפה חדשה. אנשים מחכים לרגע הנכון. הכעס של האנשים לא שכך כלל.
בינתיים, שיטות הדיכוי נעשות מוזרות מיום ליום. למשל, עכשיו כשאנחנו מתקרבים למלאת שנה למעצרה של מהסא אמיני, מתברר שרבים מקרובי ההרוגים במחאה נעצרו ללא כל סיבה. אני מניחה שמדובר בחשש מפני חזרת האירועים. במקביל, המשטר גם רוצה לפלג בין קבוצות האופוזיציה השונות.
אשר לי עצמי, אני לא מאוכזבת מדי, והדיכוי לא השפיע עלי כי אני בטוחה שבסוף התוצאות יגיעו. יש לי הזדמנות להגר, אבל אני אוהבת את איראן ולא מוכנה לעזוב את המדינה. אני בטוחה שהמצב באיראן ישתפר, והסיבה היא שהציבור הרחב מודע יותר למה שקורה כאן מאשר בשנים שעברו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו