בעל כורחם, הפכו מיליוני פליטים סוריים לאחת מסוגיות המפתח במערכת הבחירות בטורקיה. תריסר שנים לאחר פרוץ מלחמת האזרחים הרצחנית במולדתם, בשעה שבה משטר הטרור של בשאר אסד זוכה לעדנה בינלאומית מחודשת, מצאו את עצמם 3,7 מיליון הסורים שמצאו מקלט בטורקיה בליבה של מערכת הבחירות המתוחה מול דעת קהל מקומית שעוינת אותם יותר ויותר.
המשבר הכלכלי, שהחריף עם אסון רעידות האדמה מצד אחד, אלימות מצדם של פליטים מסוימים וחשש גובר מפני "פלישה ערבית" הפכו את הפליטים לבלתי רצויים בקרב חלקים רחבים של האוכלוסייה הטורקית. האופוזיציה לממשל ארדואן משמיעה כמעט פה אחד את הדרישה להחזיר את הפליטים הסורים לארצם. הניואנסים בין מפלגות האופוזיציה הם רק על הדרך שבה תבוצע ההחזרה ולוח הזמנים שלה. מפלגות הימין הקיצוני הלאומניות מבטיחות להעלות את הפליטים על משאיות ולגרש אותם מבלי כל קשר למצב הפוליטי-צבאי בסוריה או לתנאים כלשהם שיבטיחו את ביטחונם ורווחתם של הפליטים.
מועמד האופוזיציה הראשי לנשיאות, קמאל קליצ'דראולו, מבטיח להחזיר לסוריה את רוב הפליטים הסוריים תוך שנתיים מיום כניסתו לארמון הנשיאות, רק לאחר שיושג הסכם שיערוב לכך שלא יאונה לפליטים כל רע, גם אם היו פעילים בהתקוממות העממית נגד משטר אסד ושיבטיח את שיקומם בתנאי מחיה הולמים. השבת הסורים הללו אינה מתייחסת למאות אלפי הסורים שקיבלו אזרחות טורקית בשנים האחרונות (רשמית מספרם עומד על 250,000, אך הנתון הוא קרוב לוודאי גבוה יותר). עולה גם השאלה מה יעלה בגורלם של 700,000-800,000 התינוקות הסורים שנולדו בטורקיה ומשפחותיהם. מפלגתו של קילצ'דראולו אינה מתייחסת, אגב, לכל הסורים שהגיעו לטורקיה כאל ״פליטים״, מאחר שחלקם הגיעו משטחים סוריים שטורקיה רואה בהם חלק משטחה הריבוני.
לנוכח הלחץ הגובר להשיב את הסורים לארצם, החל גם הנשיא ארדואן לדבר על החזרת הפליטים הסורים, אך במונחים מאוד מעורפלים. הוא חוזר שוב ושוב על הצורך לגלות הומניות מוסלמית כלפי הסורים, שמצאו מקלט בטורקיה. באחת מעצרות הבחירות האחרונות שלו, הצהיר ארדואן שטורקיה בנתה 100,000 בתים בשטחים בצפון סוריה, המוחזקים בידי הצבא הטורקי, וכי פליטים סוריים החלו להתיישב בהם באופן הדרגתי. "אין דדליין כלשהו בנושא (של החזרת הפליטים)", הטעים ארדואן, "אנו עושים כמיטב יכולתנו לעזור להם ולתמוך בהם". ארדואן מדבר על חזרה של כחצי מיליון פליטים לסוריה, אך מדגיש שהפליטים צפויים להיות נתונים בסוריה תחת רדיפות פוליטיות ואיומים מצד ארגוני טרור, ולכן אין לכפות על הפליטים חזרה לארצם.
על פאטמה, בת 38 ואם לשבעה ילדים, ודארין, בת 22 ואם לשלושה ילדים - שתיהן מהעיר הסורית חאלב, נכפתה פליטות כפולה. בפעם הראשונה, כשנמלטו מארצן לדרום טורקיה בשלביה הראשונים של מלחמת האזרחים, ובפעם השנייה לפני שלושה חודשים כשרעידות האדמה הקטלניות פקדו את עיר מגוריהן ואילצו אותן שוב לברוח, הפעם לבירת טורקיה, אנקרה. למרות הקשיים הנוספים, שנכפו עליהן בבריחה השנייה, הן מודות לאל שנותרו בחיים. רבים משכניהם וגם קרובים רחוקים מצאו את מותם ברעידות האדמה. אין לשתיהן כל בעיה להתראיין לכלי תקשורת ישראלי, הן רק מבקשות שלא אציין את שמן המלא ואצלם אותן כשגבם למצלמה.
"השנה הראשונה בטורקיה הייתה קשה מאוד", מספרת פאטמה, "גרנו בבתים ישנים ורעועים, מי הגשמים חדרו דרך הגג. היינו מלאי פחדים. מצאנו את עצמנו במדינה חדשה, מתמודדים עם שפה חדשה. אחר כך המצב השתפר באופן הדרגתי. באתי הנה בלי בעלי, שנאסר בסוריה. לקח זמן רב עד שמצאנו עבודה לבני הבכור, שהוא כיום בן 22. הוא היה מרוויח בעבודות דחק 25 לירות טורקיות בשבוע (כיום כ-5 שקלים). גם אני התחלתי לעבוד כמנקה בחנות למאפים מתוקים. לפעמים גם עזרתי במכירה".
"בעלי הוא מכונאי", אומרת דארין, "הוא נאלץ לקבל כאן עבודות עבור משכורת זעומה ביותר. החיים היו מאוד קשים, ואז באה רעידת האדמה. ישנו, ולפתע הרגשנו שכל הבית זז. הקירות נעו מהר מאוד. הנורות נפלו עלינו. לקחנו את הילדים ורצינו לעזוב את הדירה, אך הדלת הייתה תקועה. הצלחנו לפתוח אותה רק במאמץ רב. בעלי נפל על הגב ונפצע. עזבנו בלי נעליים ובגדים חמים. השארנו את הכל מאחור. היה מאוד קר. אנחנו יודעים שהבית שלנו נהרס לחלוטין. הילדים שלי מתקשים עד היום לישון. הם מסתכלים על הנורות ואומרים: ״הן זזות״, למרות שהן לא. הם פוחדים מעוד רעידת אדמה. בכל פעם שיש רעם, בתי צועקת שמגיעה רעידת אדמה חדשה".
"באמצע הלילה הבת שלי התחילה לצרוח, שהבית מתמוטט", נזכרת פאטמה, "אחד הקירות התמוטט עליה והיא נפצעה. החשמל חדל לפעול. עזבנו במהירות את הבית וניסינו למצוא דרך מילוט. גם הרחובות והכבישים היו הרוסים. ראינו מסביבנו גופות. שמענו זעקות של אנשים מתחת לבתים ההרוסים. ראינו את המוות בעיניים וקרה לנו נס, שנשארנו בחיים. ירד עלינו גשם חזק מאוד. היינו יומיים בחוץ, בלי בגדים חמים, בקור הנורא. כל מי שהיה לו רכב, העמיס עליו את משפחתו וברח. נהגי מוניות הקפיצו מחירים מ-1000 לירות טורקיות עד ל-25,000 לירות למשפחה. כמובן, שלא היה לנו כסף. אחרי יומיים, קרובים שלנו שגרים באנקרה שלחו מישהו עם מכונית לאסוף אותנו. בחודשיים הראשונים גרתי בדירה הקטנה של אחת מבנותיי באנקרה. ואז עברתי לדירה ישנה משלי".
"אנחנו גרים עכשיו בהית מאוד ישן, עומד לנפול, שעכברים מתרוצצים בו", מתארת דארין, "עוד לפני רעידות האדמה היה משבר דיור באנקרה, שכעת רק החריף כי גם הרבה טורקים מהדרום עברו לגור כאן. אנחנו מחכים כעת לראות מה הממשלה הטורקית תחליט לעשות איתנו. באזורי הרעשים יש עדיין הרס גדול. רבים מאלו שנותרו מאחור חיים בערי אוהלים. לא פשוט לחיות כך. לסוריה אנחנו לא יכולים לשוב. אין לנו יותר בית שם, ואם נחזור מיד יגייסו את בעלי לצבא".
"בלתי אפשרי עבורנו לחזור לסוריה", קובעת פאטמה, "אין לנו שם בית, אין עבודה, אין ביטחון והחיים נעשו מאוד יקרים שם. סוריה לא תחזור להיות מה שהיתה פעם. אנחנו מפחדים מהמדינה שלנו. הליגה הערבית החזירה לשורותיה את סוריה? אחרי כל שאסד הרוצח ומשטרו הנפשע עשו? מאות אלפי הרוגים. אנחנו לא מאמינים יותר בליגה הערבית. אם רוצים לסייע לפליטים ולהחזיר אותם לסוריה, שיקימו ממשל חדש בסוריה, בלי אסד. בעינינו הליגה הערבית וכל המשטרים הערבים הם אפסים. אם נוחזר לסוריה, בני הבכור יצטרך ללכת לצבא. בעבר השירות הצבאי נמשך שנתיים. היום אי אפשר יותר לדעת כמה זמן השירות הזה יימשך. יש לי בן דוד שמשרת בצבא כבר 10 שנים. בסוריה עוצרים אנשים וכולאים אותם בלי כל סיבה. אחי נעצר ב-2013 ומאז נעלמו עקבותיו. הוא היה נהג מונית. עצרו אותו על הכביש וחטפו אותו. לא יודעים מי. יש הרבה מקרים כאלו. איך ניתן להרגיש בטוחים במצב כזה? רבים כאן מביעים עלינו ביקורת על שברחנו מארצנו. אבל, לא יכולנו להישאר שם. לא יכולנו להמשיך לחיות שם. מאשימים אותנו כאן, שאנחנו לא רוצים לחזור. אומרים שאנחנו פחדנים והיינו צריכים להישאר ולהלחם. אנשים לא מבינים אלו תנאים שוררים בסוריה ומה טבעו של המשטר שם. שופטים אותנו על דברים שאין לנו שליטה עליהם. זה לא הוגן. לא בחרנו להיות סורים. נולדנו סורים, ואנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יחיו כפי שאנחנו חיינו שם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו