300 ימים הם חיים הפצצות, ניתוקי חשמל ומים, פרידה מקרובי משפחה ומחברים, לא יודעים מה יביא הבוקר כשילכו לישון, אבל גם לא מפסיקים לחלום, שיום אחד הסיוט המתמשך שהחל עם פלישת רוסיה יסתיים, ויסתיים בניצחון מולדתם. ביקשנו מכמה תלמידים ותלמידות אוקראינים לצייר את כל דבר שעולה בדעתם סביב המלחמה - ולספר מה נצרב יותר מכל בזכרונם.
קרינה גרינצ'וק | כיתה ח', בילה צירקווה
"24 בפברואר הוא היום הכי נורא בחיי. במשך כמה שבועות לאחר תחילת המלחמה, המציאות האיומה סירבה להיקלט. העיניים המבוהלות של הקרובים, יציאה לחו"ל של המכרים, חדשות על שטחים שנכבשו: כל זה נחקק בזיכרון לתמיד. קראנו לעיתים על מלחמה, למדנו שירים, הקשבנו לסיפורי הקרובים, אבל אף פעם לא חשבנו שנרגיש ונראה את מה שאסור היה שיתרחש לעולם. המלחמה איחדה את האוקראינים, בלי הבדל מעמד חברתי או דעות פוליטיות. לא רק האויב, כל העולם לא ציפה לזאת. המלחמה חישלה את האומה שלנו להוכיח את זהותנו ולהשיג את הניצחון המקווה. המלחמה גילתה לעולם שאוקראינה היא מדינה עצמאית וחזקה. האמונה בניצחון הצבא האוקראיני עוזרת לי להחזיק מעמד ולא להתייאש. אני רוצה לראות עיניים מאושרות ושוחקות של קרוביי. אני רוצה להתעורר בבוקר כשאני יודעת שאני בטוחה. חולמת לבקר עם כל המשפחה בקרים, בהרי הקרפטים, באירופה. הכל ייבנה ויתחדש, אבל אף פעם לא נצליח לשכוח ולסלוח".
מיכאילו פרופיס | כיתה ה', צ'רנוביץ
"אני מתגעגע לנסיעות ברחבי אוקראינה, לחברים שעזבו לחו"ל. אני מאוד מקווה שהכל יסתיים בקרוב, שאוקראינה תנצח את התוקפים. מאוד קשה לי עם ניתוקי החשמל והמים. אני לא רוצה לחיות בתנאים כאלה. אני רוצה שלי ולילדים אחרים תהיה ילדות שמחה".
ויקטוריה פטרונקו | כיתה ז', צ'רנוביץ
"בשעות שבין האזעקות, אנחנו מפנטזים על מה שיהיה אחרי המלחמה. אנחנו חולמים על לילות שקטים, ומחכים שמגינינו ומגינותינו יחזרו מאזורי הקרבות. מדמיינים איך נחבק את ההורים, נשחק עם הילדים ונלך לבית הספר, ודגל אוקראינה יתנופף בכל מקום בארצנו".
אולג סרבינסקי | כיתה ד', צ'רנוביץ
"מלחמה היא הפשע הגדול ביותר נגד האנושות. היא מביאה כאב, אובדן, חורבן והרס של חיים. אני מתגעגע לחברים שנאלצו לנסוע לחו"ל, וחולם שהמלחמה תסתיים במהרה ושאוכל לנסוע לים. אני מאמין שהצבא שלנו תמיד יגן עלינו מהאויב. תהילה לאוקראינה!"
ליזה פריימק | כיתה ו', בילה צירקווה
"התעוררנו מקולות נפץ ממש ליד הבניין שלנו. ההורים אספו אותי ואת אחותי הקטנה בזריזות, הלבישו אותנו ואספו חפצים. לא הסבירו לנו דבר, אבל הבנתי שקרה משהו נורא. לא ידענו מה לעשות, לא רק ההורים שלנו - אלא כל האוקראינים. אנשים היו בפאניקה. ברחובות היו המון מכוניות, תורים בכל מקום ואימה באוויר. רבים עזבו את העיר. אנחנו נשארנו, וכחודשיים גרנו במקלט עם עוד כמה משפחות. רוב חבריי נאלצו לעזוב לחו"ל. ניסינו לשמור על קשר, העיקר לא ללכת לאיבוד. כולנו מאמינים שאוקראינה תעמוד ותנצח. אנחנו מאמינים בצבא שלנו, שהוא הכי מגניב והכי אמיץ בעולם. אני יודעת שנבנה מחדש את הבניינים, את בתי הספר, גינות, פארקים, תיאטראות, גני חיות, נחדש את החשמל. אני מקווה שאחרי הניצחון נביא הביתה כלב ונוכל לנסוע לים השחור בקרים".
אדה כץ | בת 10, קייב; כעת מתגוררת באמסטרדם
"יותר מכל, אני מתגעגעת לחברים בקייב. עם תחילת המלחמה עזבנו בחיפזון, הכל היה לא מובן ומבהיל. אני זוכרת שעמדנו 14 שעות בגבול והיה קר מאוד. אני חולמת שהמלחמה תיגמר ושנוכל לחזור הביתה ולהיפגש עם כולם. להיות כאן לא ממש מוצא חן בעיניי, אין כאן חברים כמו שהיו לי שם. אין קרובים, ואני מרגישה זרה. לא הייתי בוחרת להגיע לכאן. כשהמלחמה תסתיים, ארקוד משמחה ואעשה חגיגה גדולה".
קירילו זיאטקיבסקי | כיתה ב', אודסה
"אני חולם שהמלחמה תיגמר ושנוכל ללכת לבית הספר, ללכת לים (הוא מאוד יפה באודסה), ולא לפחד שתתחיל אזעקה ושנצטרך לרוץ למקלט ולשבת בו זמן לא ידוע. אני מייחל לכל ילד שיחזרו ההורים שלו. אני מאוד רוצה שיהיה לנו חשמל, עכשיו מכבים אותו כל הזמן".
דרינה קונונקו, כיתה ב', צ'רנוביץ
"כשהחלה המלחמה, התחלתי מאוד לפחד. הכל נעשה מסביב אפור וחשוך, אני ישנתי רע ורציתי לבכות. התגעגעתי לבני המשפחה שלי שנמצאים בצבא. עכשיו יש לנו הרבה אזעקות, יש הפסקות חשמל והפסקות בהסקה. אני חולמת שהמלחמה תסתיים" ("וזה הכלב פטרון שמחפש מוקשים").
קטיה נובוסלקאיה, כיתה ד', אודסה
"התעוררתי בפברואר בגלל פיצוצים. סבתא הרגיעה אותי ואת אחיי הקטנים, ואמרה אחר כך שהתחילה מלחמה. רוב החברים שלי עזבו - לארה"ב, לאירופה, לישראל ולעוד מקומות. אני מאוד מתגעגעת אליהם ורוצה לראות אותם לא רק באינטרנט. אני מאמינה שנגרש את האויבים מהארץ שלנו והכל יהיה טוב".
מריה פטראש, כיתה ה', בילה צירקווה
"אזכור את בוקר 24 בפברואר לכל החיים. התעוררתי ב־04:45 מקולות פיצוצים מפחידים ולא הבנתי מיד מה קורה. גם אחי בן ה־3 התעורר, נבהל והחל לבכות. אמא חיבקה אותנו חזק, ואבא אמר שהתחילה מלחמה. הפיצוצים היו חזקים יותר ויותר, וחשבתי שהם ממש לידי. במשך כל הימים הבאים גרנו במרתף. אני מאוד אוהבת לצייר, והציורים מרגיעים אותי וקצת מסיחים את דעתי מהמתרחש. עכשיו כבר דצמבר, ולמדתי להבדיל לפי הצלילים מתי מדובר ביירוטים, ולמדתי לעשות שיעורי בית לאור נרות, כי באופן תדיר יש הפסקות חשמל. אני גם יודעת מה זה לאגור מים ואוכל. כל בוקר אני מודה לצבא שלנו שבזכותו אני יכולה ללכת לבית הספר ולהיפגש עם החברים. אני מאמינה שבקרוב יגיע הניצחון המיוחל וכולנו נוכל לחיות באוקראינה השקטה שלנו, לישון בלילה בלי אזעקות. אני רוצה שכל ילד וילדה באוקראינה יפגשו את אביהם שחוזר מהקרבות ויחבקו אותו חזק־חזק".
רוב הילדים והילדות שהשתתפו בכתבה לומדים ברשת אורט אוקראינה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו