התזכורת הכואבת שכולנו קיבלנו ממותה הטראגי של מור שמלי

כששמעתי על מותה של מור שמלי, הרגשתי את הכאב שלה במכה אחת, ישר ללב. לא הכרתי אותה אישית, ואני לא מתיימרת לדעת מה עברה, אבל את חוסר האונים, תחושת האשמה והחיים לצד אובדן עצום אני מכירה מקרוב.

מור ראתה את בעלה אלון נרצח מול עיניה בפיגוע במצרים, יום אחרי 7 באוקטובר. כמעט שלוש שנים היא נאבקה לקבל תשובות על מה שקרה ועל גורלו של הרוצח. היא סיפרה שאפילו את בגדיו של אלון ביקשה לקבל, ולבסוף נאמר לה שנזרקו. בזמן שהמדינה ניסתה לעכל את אסון נובה, גם הסיפור שלה נדחק הצידה. אבל גם לנו, שורדי נובה, נותרו שאלות.

אז למה אדם שאיבד הכול צריך להילחם גם כדי לקבל תשובות?

במשך 15 שנה אני חלק בלתי נפרד מקהילת הטראנס והמסיבות, ובמיוחד ממשפחת היוניטי. עמדתי במשך שנים בכניסות לאירועים, וגם בכניסה ליוניטי בלילה שלפני הטבח. הכרתי אלפי אנשים, ידעתי מי מגיע עם מי, מי חבר של מי, מי תמיד נמצא באיזו חבורה.

ב-7 באוקטובר איבדתי כ-50 חברים שהיו חלק בלתי נפרד מחיי, ולצידם מאות בליינים שאת פניהם הכרתי לאורך השנים. רבים מהם קיבלתי באהבה לילה לפני, בלי לדעת שזו תהיה הפעם האחרונה. איבדתי המון, ובעיקר את תחושת הביטחון שלי ואת הידיעה שיש לי במה להיאחז.

הגעגוע למה שכבר לא יהיה

היום, כשאני פוגשת חבורות שהכרתי שנים, אני רואה את מי שחסר. פעם הם היו צוחקים ורוקדים יחד, היום חסרה צלע, ולפעמים כמה. אנחנו לא מתגעגעים רק למי שהיו, אלא גם לכל מה שכבר לא יהיו, לכל שיחה שלא תתקיים ולכל רגע שבו אנחנו חושבים מה היו אומרים אילו היו כאן.

ויש כאב נוסף. אחרי שאדם נרצח, כולם מספרים כמה הוא היה אהוב ומיוחד, ואני לא מפסיקה לשאול: האם הוא ידע את זה בחייו?

לפעמים אני מתרחקת דווקא מהאנשים שמזכירים את החיים שהיו. לא כי הפסקתי לאהוב אותם, אלא כי גם זיכרון יפה יכול לכאוב, והמחשבות על הרגעים האחרונים של מי שלא חזרו מהתופת לא מרפות.

יש רגעים שאני אפילו כועסת בלב על מי שמצליחים להמשיך ולחיות לצד הכאב. מיד אחר כך אני מתאכזבת מעצמי, כי אני יודעת שמותר לחיות, ואפילו צריך. אבל איך ממשיכים כרגיל כשהמחשבה על מה שהם הרגישו בשניות האחרונות לא עוזבת אותך לרגע?

להקשיב גם לשקט

מור ז"ל, רועי שלו ז"ל ושיראל גולן ז"ל אינם אותו סיפור. אבל המקרים שלהם מחייבים אותנו לראות את מי שעדיין כאן.

מניסיוני ומניסיון הקרובים אליי, יש שורדים שנלחמים כדי לקבל טיפול, ואחרים שאפילו לא מכירים את זכויותיהם. מי שיש לו עוד קצת כוח לצעוק אולי מקבל מענה, וגם הוא לא תמיד מתאים. ומי שאין לו כוח, או שכבר איבד אותו בדרך? לפעמים, וזה קורה רוב הזמן, הוא נשאר מתחת לשמיכה.

המדינה חייבת ליזום ליווי וטיפול לאורך זמן, והחברה חייבת להקשיב גם לשקט. לא רק ביום האסון או ביום השנה, אלא גם בשנים שאחריו.

יש אנשים שפעם הלכו לידנו, והיום הולכים איתנו על מחזיק המפתחות, בתמונות ובלב. אנחנו לא יכולים להחזיר את מי שאיבדנו, אבל אסור לנו לחכות לעוד אובדן כדי לשמור על מי שנשארו.

הכותבת היא שורדת נובה ומפיקת אירועים