שנתיים אחרי הטבח: הידרדרות נפשית ותחושת הפקרה מוחלטת | מי יטפל בשורדי הנובה?

מותו הטראגי של רועי שלו, בן זוגה של מפל אדם שנרצחה במסיבת הנובה, טלטל את קהילת השורדים והפך לסמל של מציאות שמסרבת להחלים. דווקא משום ששלו "ניצח" כביכול את הטראומה כלפי חוץ, התאבדותו ערערה את השורדים - אולי מפני שהראה שגם מי שנראה חזק עלול לקרוס.

ואכן, שנתיים אחרי מסיבת הנובה, רבים מניצוליה חיים עדיין בתחושת הפקרה מוחלטת, מדווחים על הידרדרות במצב הנפשי, על פגיעה בזכויות ועל מדינה שאינה מבינה את עומק האירוע.

מתוך הכרה במצוקה הגוברת הזאת, ועדת הצעירים, בראשות ח"כ נעמה לזימי, עסקה אתמול בשורדי מסיבות הנובה והמסיבות הנוספות. שם התברר שלפי נתוני הביטוח הלאומי, 3,559 מהם הוכרו כנפגעי פעולות איבה; רק 50 אחוז חזרו לעבודה, לתקופה מסוימת, אך השאר מתמודדים עם טראומה קשה. לזימי קראה לעגן בחוק הכרה אוטומטית בשורדים כקבוצה ייעודית ולהרחיב את הבתים המאזנים.

הביטוח הלאומי הודיע על פרוטוקול רפואי חדש לרופאים, ואגף הדיגיטל הלאומי יקדם רשימה ממשלתית אחודה למיצוי זכויות. דיון מעקב נוסף יתקיים בתוך חודש לבחינת יישום ההחלטות.

"היחידים שלא מאוגדים"

ועד שכל זה יקרה, התחושות בקרב השורדים קשות מאוד, עד כדי ייאוש. אייל גולן, אחיה של שיראל גולן ז"ל, שורדת הנובה ששמה קץ לחייה, אומר ל"ישראל היום": "לכל אוכלוסייה שנפגעה ב־7 באוקטובר הוקם גוף ייעודי שטיפל בה. היחידים שלא מאוגדים הם ניצולי הנובה. הטיפול בהם הוא כמו בחולי סרטן שמקבלים אקמול.

אייל גולן: "אמא של שורד כתבה לי שהורידו להם את אחוזי הנכות ל־15%, כי הם טסו לחו"ל. שורדי נובה רבים טסים כדי לטפל בעצמם ולקבל מעטפת נפשית שאינה קיימת בארץ"

"שיראל ורועי שלו ז"ל התגוררו באותה מועצה אזורית, לב השרון. מחלקת הרווחה של המועצה נכשלה בטיפול גם בה וגם ברועי. במחלקה אמרו לאמא שלי שבגלל ששיראל בגירה, היא צריכה להגיע בעצמה כדי לחתום על החלפת עובד סוציאלי, כי העובד יצא למילואים. שיראל לא היתה יוצאת מהבית ולא היתה במצב להגיע. למה הם לא יכולים לבוא באופן יזום? שלושה שבועות אחר כך היא שמה קץ לחייה".

הוא מוסיף כי לדעתו הכשל הוא מערכתי ועמוק. "שנתיים אחרי המסיבה, אף ראש עיר או מועצה לא יודע מי מהשורדים מתגורר בתחומו. בינתיים שורדים פונים אלי לעזרה ואומרים שבביטוח הלאומי מורידים להם אחוזי נכות מ־50% ל־%15".

לדבריו, גם הנימוקים שניתנים לפגיעה בזכויות מקוממים. "שלחה לי הודעה אמא לאחד השורדים, חבר של שיראל. היא כתבה לי שהורידו להם את אחוזי הנכות ל־%15, והנימוק היה שהם טסו לחו"ל. שורדי נובה רבים טסים כדי לטפל בעצמם ולקבל מעטפת נפשית שאינם מקבלים בארץ. לקחתי את אבא שלי לריטריט שיקומי בקופנגן, היו שם שורדי נובה. אין הצדקה להוריד אחוזי נכות".

גולן מדגיש כי פוסט־טראומה אינה מחלה שניתן "לסגור". "פוסט־טראומה מורכבת אינה משהו שנרפאים ממנו. ההתמודדות באה בגלים ויכולה להתפרץ גם אחרי שנים, ולהיות נתונה לטריגרים. אנחנו, אח שכול ושתי אימהות של שורדים שהתאגדו לצוות שנקרא 'חופשייה', כמעט היחידים שנותנים מענה רציף ויומיומי אינפורמטיבי למשפחות ומפנים לגורמים הרלוונטיים".

גולן מפרט את רשימת הדרישות הקריטיות: "שורדי הנובה צריכים לקבל את המקסימום - ליווי מקצועי, טיפולים, מעטפת מסודרת. חובה שתוקם מנהלת שיקום לשורדי הנובה עם צוותים של הביטוח הלאומי ומשרד הבריאות, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, ושתהיה אכיפה ובקרה. בנוסף, חובה לשלוח לכל רשות מקומית את שמות השורדים המתגוררים בתחומה. ראינו בקורונה שהרשויות טיפלו טוב יותר מהמדינה. אנחנו דורשים לבטל את הוועדות הרפואיות ולתת אחוזי נכות לצמיתות. פוסט־טראומה לא משתפרת, היא רק מחמירה".

"זעזוע וכאב קיומי"

שירה כהן, שורדת הנובה שאיבדה את חברותיה לבנת לוי והדר חושן ז"ל, מספרת על הימים האחרונים מאז מותו של רועי שלו. "לא קל לאבד חבר בשום צורה. אי אפשר לדמיין לאן זה שולח אותנו. יש מחשבות שאני מנסה להדחיק, אם זה יפגוש אותי יום אחד, או את הקרובים אלי. זה מערער. רועי היה אדם חזק שנלחם, שעשה הסברה. הוא אמר: אני אחיה בשבילן".

שירה מתארת איך הזעזוע מתערבב בכאב קיומי: "החברות שלי שנרצחו לא יחזרו לעולם. אצלנו באותו יום כבה האור. אנשים פוחדים לדבר על הפחד מהיום שאחרי. מפחדים להישכח, להינטש שוב. כשהמלחמה בעיצומה אנחנו עוד בתודעה, אבל אחר כך נעלמים. להתמודד עם אובדן זה חור ענק בלב". 

שירה כהן, שורדת הנובה: "למה אני צריכה לשבת מול שלוש ועדות של הביטוח הלאומי רק כדי להוכיח להם שאני פוסט־טראומטית? אנחנו כיום במצב גרוע יותר מלפני שנתיים"

היחס מהמדינה, היא מוסיפה, לא מקל את הכאב. להפך. "המענה מהמדינה לא הולם ולא עונה על הצרכים. למה אני צריכה לשבת מול שלוש ועדות של הביטוח הלאומי ותהיה גם רביעית, רק כדי להוכיח שאני פוסט־טראומטית? אני קמה כל בוקר עם האובדן ורגשות האשם. ספגנו באותו יום את מה שהמדינה לא ספגה.

"חברים שלי מספרים שברגע שמגיעים לוועדה לקביעת נכות לצמיתות, מורידים להם את האחוזים. אנחנו כיום במצב גרוע יותר מאשר לפני שנתיים.

"לפני הנובה הייתי מנכ"לית חברת תיירות, הרווחתי 40 אלף שקל. כיום אני לא מסוגלת לעבוד. למה אני צריכה להסתובב בחרדה שמא יורידו לי את אחוזי הנכות? הקצבה לא מכסה אפילו שכירות. מספיק עברנו, אז למה להטריד אותי כל חצי שנה? החלטתם שאני 50%? תקבעו את זה לצמיתות ועזבו אותי בשקט. בביטוח הלאומי צריכים לעודד אותנו כן לעבוד, לא להפחיד אותנו. להפך, לתת פטור ממס, הטבות וקורסים".

אסנת חסון, שבנה אלעד הוא שורד נובה וחלק מהצוות של "חופשייה", מסבירה את התמונה הרחבה: "שנתיים אחרי הנובה המצב רק מחמיר. מתחילת הדרך, הטיפול בשורדי המסיבות היה מקולקל. הכלים שהמדינה נתנה לא תואמים את האוכלוסייה הזו. לצד המענה של הביטוח הלאומי קמו עמותות רבות עם כוונות טובות, אך ללא פיקוח ובקרה. עד היום עושים מיליונים על חשבון השורדים ובני משפחותיהם. יש כל כך הרבה תורמים, לאן הולך כל הכסף - למיצגים בחו"ל? את מי זה מעניין?".

חסון מתארת מערכת שלמה שפועלת בלי תיאום. "ראש הממשלה נתן הוראה לפני שמונה חודשים להקים מנהלת לשורדי המסיבות, אך זה לא קרה ואין מנהלת. מסתובבות בינינו פצצות נפשיות מתקתקות. הם לא בפוסט־טראומה, הם בתוך הטראומה. איך ייתכן ששנתיים אחרי יש חיילים ששהו במסיבות ולא מקבלים טיפול?

"כל השורדים חיים בתופת. באגף הרווחה ברשויות אין מידע מי הם. לטענתם, הם לא פנו. צריך יחידה ייעודית שתעבור בית־בית, כמו קצינת נפגעים בצה"ל. למה הבן שלי צריך להיות מאושפז שמונה פעמים בגלל הידרדרות במצבו הנפשי? למה אני מקבלת עשרות פניות בווטסאפ משורדים שרוצים להתאבד? זה פיקוח נפש.

אסנת חסון, שבנה אלעד שורד נובה: "קמו עמותות רבות עם כוונות טובות, ללא פיקוח ובקרה. עושים מיליונים על חשבון השורדים. יש תורמים, אבל לאן הולך כל הכסף?"

"אני חיה בפחד מתמיד על הילד שלי. כל טלפון מקפיץ אותי. משרד הרווחה מינה את עמותת שבט הנובה כפרויקטור לטיפול בשורדים, ואנחנו דורשים סדר. גם אם הכוונות טובות, הדרך שגויה. לא ייתכן שעמותה חיצונית תטפל במקום המדינה".

נתונים קשים בעמותה

ואכן, הנתונים שמציגה עמותת קהילת שבט הנובה, המלווה אלפי נפגעים, מציירים תמונה קשה. בעמותה מדווחים כי הובטח להם מענק בסך שלושה מיליון שקלים ממשרד הרווחה, אך בפועל התקבלו רק 700 אלף שקלים, ורק בשנת 2025. לדבריהם, העמותה מתמודדת כיום עם מחסור תקציבי חמור של כ־20 מיליון שקלים, ומרבית תקציבה מבוסס על תרומות פרטיות ולא על תמיכה ממשלתית קבועה. 

לפי נתוני העמותה, בישראל יש כ־3,800 שורדי מסיבות (כ־3,700 הוכרו על ידי הביטוח הלאומי). עד כה ליוו במיזם, שנתמך על ידי עמותת קהילת הנובה, יותר מ־1,100 שורדים בתהליכים אישיים וכ־200 הורים. לפי נתוני הביטוח הלאומי, מתוך כ־2,500 שורדים שהגישו תביעות לנכות על רקע פעולות איבה, יותר מ־2,200 קיבלו יותר מ־20% נכות, זמניים או קבועים.

אבל מאחורי המספרים האלה מסתתרת מציאות ביורוקרטית קשה: מערכת ועדות רפואיות מכבידה, סחבת בטיפול והיעדר תהליכים מותאמים לטראומה. עכשיו השורדים דורשים לאחד ועדות רפואיות, לצמצם את הביורוקרטיה, לפעול ברגישות רבה יותר, כולל לייצר מערכת ועדות מותאמת ומיודעת טראומה, להכיר אוטומטית בפגימות הנובעות מהאירוע ולקבוע את תחולת הנכות רטרואקטיבית מ־7 באוקטובר לכל מי שהגיש תביעה בשנה הראשונה.

עוד הם מבקשים להרחיב את סל הטיפול הנפשי לבני משפחה, כך שיכלול יותר מ־24 מפגשים, ולאפשר לשורדים להמשיך טיפול אצל פסיכיאטרים שעוברים מהמגזר הציבורי לפרטי ללא תקופת צינון, כדי להתמודד עם המחסור החריף במטפלים ולהבטיח רצף טיפולי.

ליווי רגשי, שיקומי וקהילתי

תגובת משרד הרווחה : "משרד הרווחה מפעיל מערך מענים מקיף לשורדי המסיבות במסגרת מיזם 'יובלים', הכולל ליווי רגשי, שיקומי וקהילתי. הצוות המקצועי פועל רבות כדי לאתר שורדים אשר שרויים במצוקה או כאלו שלא פנו לסיוע".

תגובת הביטוח הלאומי: "הביטוח הלאומי מקיים ועדות רפואיות כיוון שזו הדרך אותה קבע החוק במדינת ישראל לאמוד את המצב הרפואי של מי שעברו את הנורא מכל. מאז 7 באוקטובר ישנם יותר מ-75 אלף נפגעי טרור אזרחיים - ולא דומה האדם האחד לאדם השני, וכל אדם הוא עולם ומלואו. הפציעות הגופניות והנפשיות הן שונות מאחד לשני וכך גם דרכי ההתמודדות - כך כאמור קבע החוק הן לנפגעים אזרחיים והן לנפגעים מכוחות הביטחון וצה״ל".

עוד נמסר כי "יצויין כי 100% משורדי הנובה והמסיבות הוכרו כנפגעי איבה. כמו-כן, כל מי שהוכר בוועדה הרפואית, יש לו עובדת שיקום צמודה, קצבה קבועה, מעטפת שיקום שכוללת החזרים על טיפולים רפואיים, רפואה משלימה, רפואה אלטרנטיבית, קבוצות תמיכה ועוד. הביטוח הלאומי מקיים שיחות ומפגשים שוטפים גם עם ההורים וגם עם הנפגעים במשך כל תקופה זו, וימשיך ללוות ולסייע להם כל העת. כל דבר שיכול להקל על ההליך - אנחנו תמיד נהיה שם בחמלה, באהבה ובחרדת קודש".