המשפחות במצוקה: "כמה אפשר להחזיק אדם שלא רוצה להיות בחיים?"

"אחותי התקשרה אליי ואמרה שאימא בלעה כדורים, השאירה מכתב ואבא בדרך איתה למיון", משחזרת א' את הרגע שבו נודע לה שאמה ניסתה לשים קץ לחייה. עד אז הכירה אותה כאישה עצמאית ופעילה, אם לחמש בנות, שעבדה במשך שנים בתפקידים בכירים והייתה עמוד התווך של המשפחה. אלא שבחודשים שקדמו לניסיון האובדני הלך מצבה הנפשי והידרדר, ובני המשפחה התקשו להבין את עומק המצוקה. "ניסיתי לעודד אותה, להגיד לה שלכולם קשה. הרגשתי שזה כמו לדבר למישהו שיש מסך שחור מולו, והוא לא שומע כלום ממה שאני אומרת לו".

זמן קצר לפני 7 באוקטובר עברה האם ניתוח מורכב בגבה. בתקופה שלאחר מכן, במקביל לפרוץ המלחמה, החל מצבה הנפשי להידרדר. "חשבנו שזה קשור לניתוח ולמצב במדינה. כולנו היינו בהישרדות", מספרת א', שבעלה שירת במילואים ממושכים. "לא הבנו את גודל השעה. אני חושבת שגם לא כל כך יכולנו להתפנות להבין".

אחרי הניסיון הראשון החלו בני המשפחה לחלק ביניהם משמרות, כדי שהאם לא תישאר לבדה. אלא שבהמשך הגיע גם ניסיון אובדני שני. "היינו ממש אבודים, וגם קצת מיואשים", מספרת א'. "איך אפשר לשכנע בן אדם לחיות אם הוא לא רוצה? ניסינו כל כך להחזיק אותה בחיים, אבל כמה אפשר?"

לאחר הניסיון השני הופנתה האם לטיפול במסגרת מודל "רישות" של קופת חולים מאוחדת. לפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית הגיעו האם, בעלה וחמש בנותיהם. "המטפלת ביקשה שכל אחת תספר לאימא מה קרה לה כשהיא שמעה על הניסיון האובדני", נזכרת א'. "מייד חשבתי לעצמי, היא יודעת מה היא עושה? היא רוצה שאימא שלי תשמע כמה זה היה נורא לכולנו?"

אבל השיחה התפתחה אחרת מכפי שחשבה. "כל אחת שיתפה, כולנו בכינו, כולל אבא שלי", היא מספרת, ומדגישה כמה מרגש היה לחזור לרגע להיות הבת ולתת לאמה להקשיב. "עד אז הרגשנו שהיא החלשה ואנחנו החזקות, שאנחנו לא יכולות להגיד לה כמה קשה לנו".

במפגשים הבאים למדו בני המשפחה לזהות סימני מצוקה, לשוחח עליהם ולבנות דרכי פנייה מוסכמות לעזרה. במקביל המשיכה האם בטיפול מקצועי, ובחצי השנה האחרונה, לדברי המשפחה, לא התרחש ניסיון אובדני נוסף. "עשיתי delete על כל החיים שלי, רק אימא שלי הייתה בפרונט", אומרת א'. "זה לא בריא, זה לא נכון, וזה לא מחזיק הרבה זמן מעמד".

הסכנה לאחר השחרור

"אנחנו נוטים להתייחס לאובדנות כבעיה שנמצאת בשולי החיים, אבל הנתונים מראים אחרת", אומר ינאי זמיר, פסיכותרפיסט ומנהל היחידה לטיפול באובדנות במאוחדת במחוז ירושלים. לפי דוח משרד הבריאות על סיבות המוות בישראל, בשנת 2022 הייתה התאבדות סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב צעירים וצעירות בני 15-24, אחרי תאונות בקרב גברים וסרטן בקרב נשים. "נולדת גבר? אתה כבר בסיכון למות מאובדנות. עשית עלייה? אתה להט"ב? בן נוער? בגיל השלישי? אתה בקבוצת סיכון. האובדנות פוגשת אותנו לא רק כחלק ממחלת נפש או כתוצאה של מסלול חיים קשה", מוסיף זמיר.

"מי שרוצה למות לא רוצה להפסיק את החיים שלו. הוא רוצה להפסיק כאב נפשי מאוד גדול, עד שהאפשרות היחידה שהוא רואה לנגד עיניו היא המוות", מדגישה טל לבנה, פסיכולוגית קלינית מדריכה וסגנית הרופא המחוזי. אך גם לאחר ניסיון אובדני, הסכנה רחוקה מלחלוף. מחקר משנת 2006 מצא כי 13.6% מהמטופלים שהגיעו לבית חולים בעקבות פגיעה עצמית חזרו על ההתנהגות בתוך שנה.

אלא שבמקביל לסכנה, מחקרים מצביעים גם על גורמי הגנה. "לצד האדם האובדני יש הורים, הם בחוסר אונים עצום, באשמה גדולה, בבושה גדולה ובתסכול גדול. הם גם צריכים עזרה", מסבירה לבנה. "ואם נעזור להם, נוכל דרך זה לעזור גם לו". על ההבנה הזאת מבוסס מודל "רישות", שבמסגרתו בני המשפחה מקבלים כלים לזהות החמרה במצב ולפעול בזמן. "אנחנו רוצים שהם ידעו לזהות כשהמטופל מתחיל לטפס שוב ברצף הסיכון, לתת לו מענה מיידי ולהפנות אותו, אם צריך, חזרה אלינו", מסביר זמיר. "שם עובדת המניעה".

"בהתחלה לא האמנתי לו"

גם ש' מכירה היטב את הפחד הזה. בעלה, שעבד במשך שנים בתפקיד ניהולי, חווה לדבריה פגיעה קשה במעמדו במקום העבודה. עם הזמן הסתגר בתוך עצמו, ובמהלך המלחמה, כשבני משפחה קרובים שירתו בצבא, מצוקתו הלכה והחריפה. בשיאה החל לבטא את רצונו לשים קץ לחייו. "בהתחלה לא האמנתי לו", היא מודה. "חשבתי שסתם יש לו מצב רוח רע, שהוא כועס על משהו. לאט לאט הבנתי שהוא באמת מתכוון לזה".

אחרי שהסכים לפנות לטיפול פסיכולוגי, השתתפה המשפחה במפגשי "רישות", שאליהם הצטרפו בני משפחה נוספים שנחשפו למצוקתו ולמדו כיצד לסייע. "זה מאוד הרגיע אותי שיש איתי עוד אנשים שיכולים לעזור לי, ויודעים שזה אמיתי ולא סתם", מספרת ש', ומתארת את אחד הכלים שקיבלה: "כשהוא משתף אותי ברגשות שלו, למדתי לומר לו 'תודה שאתה משתף אותי'. מבלי לנסות לפתור את הרגש הכועס שיש לו באותו רגע".

למרות מעורבותם של בני המשפחה, במאוחדת מדגישים כי האחריות לטיפול נותרת בידי אנשי המקצוע. "אנחנו לא שמים אף פעם אחריות קלינית על בני המשפחה. האחריות היא שלנו", מבהירה לבנה. תפקידם של הקרובים אינו להחליף את המטפלים, אלא לזהות שינוי במצבו של האדם, להקשיב למצוקתו ולסייע לו להגיע לעזרה מקצועית בזמן.