רוי נפל מהקומה ה־12, אביטל בת ה-4 טבעה בג'קוזי: "זה קרה במשמרת שלי"

רוי בן ה־11 נפל מהקומה ה־12, אביטל בת ה-4 טבעה בג'קוזי בזמן חופשה משפחתית. שמונה שנים אחרי, שתי האמהות חוזרות לדקות ששינו את חייהן, למחירים ששילמו ולמסע האישי והמשפחתי שעברו בדרך לסליחה - בעיקר לעצמן: "חבל לי שהוא לא פגש את האמא שאני היום".

במשך שעה וחצי, שכבה בקי מעוז לצד רוי, בנה בן ה-11 במיטת בית החולים. הוא היה יפהייפה, כמעט ללא שום סימן שמעיד על נפילה מקומה 12, ומהשיער שלו עדיין היה אפשר להריח את הג'ל שמרח באותו הבוקר לבית הספר. "ניהלתי איתו שיחה שלמה, והוא ישן", היא נזכרת. "אמרתי לו שאני מצטערת שלא עניתי לו לטלפון, חיבקתי ונישקתי אותו".

אותו צהריים ארור בנובמבר 2018 הולך עם בקי גם שמונה שנים קדימה. כשרוי חזר מבית הספר והתקשר אליה פעמיים - היא הייתה בפגישת עבודה, ולא הייתה פנויה לענות. בינתיים, רוי הספיק להכניס הביתה 4 חברים, שהושפעו באותה התקופה מ"נינג'ה ישראל", "שיחקו פארקור" וניסו לעבור מחלון הממ"ד אל המרפסת הסמוכה. באותה תקרית רוי מעד, נפל מהקומה ה־12 ומותו נקבע בביה"ח.

סליחה, ילד שלי

"כשהגעתי לביה"ח כל המשפחה כבר הייתה שם. צרחתי, התחננתי מהרופאים שיצילו אותו, שישאירו אותו נכה מצידי - אני אדאג לו כל החיים", היא נזכרת. אבל זה לא הצליח, ואחרי 4 שעות של מאבק על חייו, כירורג במחלקת טראומה ילדים יצא אליה, לבן כולו - ובישר לה את מה שכבר כולם מסביב הבינו. "הוא קיבל 6 מנות דם, הוציאו לו את הכיס מרה והטחול, והוא שבר את האגן והירך. כבר לא נשאר מה להציל".

מבית החולים בקי חזרה לבית ריק. התיק של רוי נשאר כפי שהניח אותו בפינת אוכל, והחדר שלו נותר מלא בריח שהיה רק שלו. "זה מוות פתאומי וקשה כל כך לתפוס אותו. הוצפתי בתחושות אשמה נוראיות. 'אם רק הייתי עונה לו, מה היה קורה?", היא משתפת ומוסיפה, "התמלאתי גם בכעס. האשמתי את כל העולם, המורות שידעו שזה המשחקים שלהם ולא התריעו. הבכורה שלי שהייתה אמורה להיות בבית ואיחרה. הבן זוג שלא שם סורגים בחדר. הילדים הקטנים", היא אומרת. ואפילו על רוי היא כעסה, "שאלתי אותו 'למה עשית לי את זה?! לימדתי אותך להיזהר'", היא אומרת בדמעות, "האשמתי והעמדתי את כולם, כמו בכיתת יורים".

במכתב שכתבה בקי לבנה היא מביעה צער וסליחה כלפיו. "היום אחרי שאני חיה עם האובדן יום יום לילה לילה, יש רגעים שאני יודעת להגיד בהם מה אם. רגעים שאני כ"כ רוצה לבקש סליחה. רויצוק שלי, סליחה שלא עניתי לך כשהתקשרת באותו היום. סליחה יפה שלי שלא תמיד הצלחתי להיות זמינה וקשובה. סליחה שלא הייתי האמא הכי טובה. סליחה שלא לקחתי אותך לכל מקום איתי כי כ"כ רצית להתלוות אליי. סליחה שלא הכנתי לך כל יום קוסקוס עם ירקות. סליחה ילד שלי שאולי לא שמתי לב לדברים הקטנים תמיד. סליחה ילד שלי שעבדתי שעות רבות כי הייתי חייבת לפרנס את הבית ואתכם. סליחה שאני היום אמא יותר טובה ואתה לא הספקת לחוות את זה. ואולי בעצם אני יותר טובה בזכותך. בעיקר בעיקר סליחה אם ההמשכיות בחיים, אולי אני מעליבה אותך. רק רוצה שתדע - אמא מחייכת כי אתה היית מלא שמחת חיים. אמא ממשיכה לחיות כי אתה לא הספקת הרבה. אמא מנסה בכל כוחה להיאחז כדי שלא ישכחו אותך לעולם".

"אם זה היה קורה במשמרת של בעלי - כנראה שלא היינו ביחד היום"

שירה נזרית מכירה היטב את התחושות האלו. במשך שנים היא האשימה, ביצעה תחקירים מוקפדים, כעסה ושאלה שאלות - כדי לנסות להבין איך איבדה את בתה אביטל בת הארבע וחצי. "תמיד אמרתי שאם זה היה קורה לבעלי, לא היינו ביחד היום", היא חורצת. "בבית, אני הדמות האחראית והמסודרת. במשמרת שלו המקלחות מאוחרות וארוחת הערב לא תמיד מוגשת. הוא זה שהיה יכול לדפוק את הרכב, לקבל דו"ח", היא אומרת וחיוך קל ואוהב על פניה, "זה קרה לא פעם ולא פעמיים".

אבל כשאביטל טבעה לפני 8 שנים בג'קוזי, במהלך החופשה המשפחתית שלהם במגדל - זה קרה במשמרת שלה. "בשנים הראשונות חשבתי רק על זה. למה זה קרה לי? איך זה יכול להיות? איך לא דאגתי לה?". כבר בשבעה וכך במשך חודשים ארוכים קדימה, שירה שיחזרה דקה אחר דקה באירוע. "בשעה 16:35 בעלי יצא עם הילדים שלי ושל אחיות שלי לפעילות רכיבה על סוסים. ב16:52 כבר התקשרתי למד"א. במשך 17 דקות לא שמרתי עליה" היא אומרת בדמעות.

בזמן ששירה הכינה לאביטל לאכול, "פסטה ובשר", היא זוכרת - אביטל שיחקה עם בני דודים שלה הקטנים. הם רחצו בג'קוזי, היא לא נכנסה לטבול - רק חזרה הלוך ושוב למלא מים בכוס חד פעמית ו"ליצור בועות", כפי שהם מתארים. רק לאחר שהם יצאו והתנגבו – האחיין  מצא אותה בג'קוזי, לא מגיבה. "הילדה! הילדה!", הזעיק עזרה בהיסטריה. "הבנתי שקרה לי הגרוע מכול".

אותם רגעים ארורים היו מלאי כאב ולחץ. "במשך כמה דקות אני לא הצלחתי להזעיק עזרה, כל הגוף שלי רעד. הבן הגדול שלי, שנשאר בצימר, מייד הניח תפילין וצעק לה'", היא אומרת ונושמת בכבדות. אבל ההשתדלות לא עזרה, ובהמשך נקבע מותה של אביטל. "ההשערה שלנו כמשפחה היא שבזמן שהם יצאו מהג'קוזי, היא הלכה למלא שוב מים וליצור בועות - מעדה ונפלה".

2026: הקטלנית ביותר ב-5 השנים האחרונות

שמונה שנים עברו מאז האירועים בהם נהרגו רוי ואביטל, אבל תאונות ילדים ממשיכות לגבות חיים גם היום. עפ"י נתוני ארגון 'בטרם', שנת 2026 הייתה הקטלנית ביותר בחמש השנים האחרונות בהיפגעות ילדים ובני נוער בתאונות. בחופשת הקיץ לבדה נהרגו 38 ילדים ובני נוער, לעומת 29 בקיץ הקודם. כאשר 14 מהם טבעו למוות - פי שניים מבשנה שעברה - ושלושה נוספים נהרגו מנפילה מגובה. 37% מכלל ההרוגים היו ילדים עד גיל ארבע.

דקות אחדות הספיקו לשנות את חייהן של בקי ושירה, אבל התהליך שהן והמשפחות עוברות נמשך שנים ארוכות. לפני חודש ציינה משפחת נזרית אזכרה למליאת 8 שנים ללכתה של אביטל, במהלכה כל אחד מבני המשפחה הציף את הזיכרון האחרון שלו ממנה. הבן הגדול במשפחה זוכר בעיקר איך הוא מיהר את כולם לצאת לרכיבה על סוסים. "מקבוצה ענקית נשארנו בצימר רק אני והאחיות שלי, וכל אחת עם כ-2 ילדים, בינהם אביטל", שירה מספרת. "במשך שנים הוא הרגיש כל כך רע שהם הלכו, כי בדרך כלל כולם היו סביבה, מחבקים ומנשקים אותה. הוא חשב שבגללו לא היה מי שישמור עליה".

גם הבן הבכור שיתף. במהלך החופשה הטלפון שלו נפל למים, וכדי להציל אותו - הוא הניח את המכשיר בתוך קערת אורז. "אביטל ראתה את הקערה, והוציאה בהתלהבות את המכשיר מקערת האורז, כדי לשחק בו", שירה אומרת. "ברגע שהוא זיהה את זה, הוא נורא כעס. מסכן, קשה לו עם זה". וככה, במשפחת נזרית כל אחד נאחז בזיכרון האחרון מאביטל, והיה רוצה רק עוד רגע אחד.

"יחד עם רוי, הרבה דברים הלכו", אומרת בקי. "הורים מבית הספר וחברות שלי פשוט ניתקו קשר. לא כולם הצליחו להכיל אותי - הייתי שברירית וחלשה, גם זוגיות אוהבת של 12 שנה התפרקה". במשפחת מעוז לא העזו לדבר על הנושא במשך שנים ארוכות, ולאט לאט התרחקו זה מזה. "רק ב-3 השנים האחרונות חזרנו לדבר על מה היה שם, לאן זה לקח כל אחד מאיתנו".

עם חלוף השנים, שתיהן מסתכלות אחרת על אימהות. שירה סלחנית יותר, ובמשפחת נזרית תיעלו את הכאב למעשי חסד, ברוחה של אביטל. "פעם הייתי שומעת על הורים ששכחו ילד ברכב וחושבת 'איך דבר כזה זה קורה'? היום אני מבינה שזה יכול לקרות לכל אחד".

בקי, מצדה, מספרת שהפכה נוכחת וסבלנית יותר. "אני עונה לכל טלפון, ונותנת לילדים עוד חיבוק לפני השינה". היא אומרת. "רוי לימד אותי לסלוח, קודם כל לעצמי. חבל לי שהוא לא פגש את האמא שאני היום".

גלי שחר-אפרת, יו״רית ארגון בטרם: "כאמא שכולה בעצמי, אני מכירה מקרוב את הכאב שאין לו סוף, ואת חשבון הנפש המייסר של שאלת ה'מה אם' שלא מרפה. השנה אנו עדים לעלייה דרמטית וכואבת במספר הילדים שנהרגו, בדגש על תאונות הדרכים וטביעות. אנחנו מבינים היטב שההורים היום טרודים, שחוקים ועמוסים מאוד נוכח המצב המורכב של המדינה. בימים אלו של סליחה וחשבון נפש, הקריאה שלי לכל אחת ואחד מאיתנו היא לעצור לרגע: למרות העומס והסחות הדעת, תאונות ילדים אינן גזירת גורל. עלינו לאסוף כוחות, כדי להבטיח שאף משפחה נוספת לא תיכנס למעגל השכול."