"בעלי אמנם חזר מהמלחמה, אבל לגמרי איבדתי אותו". יותר משליש ממשפחות משרתי המילואים מדווחות על קושי כלכלי בעקבות מלחמת "חרבות ברזל". אתי עזרי לוי, מנהלת קידום נוער ואם לארבעה, לא חשבה שתהיה ביניהן.
אחרי שמצבו של בעלה ששירת במילואים הידרדר, הוא עזב את הבית והיא וילדיה נותרו להתמודד: "לא היה לנו כסף לאוכל. בו משרד הביטחון טיפל מעולה, אבל מה עם הילדים?".
מתנדבת - ופתאום זקוקה לעזרה בעצמה
אתי עזרי לוי (38) מקפידה להתנדב עם התלמידים שלה בסניף "פתחון לב" שבמגדל העמק. כמנהלת היחידה לקידום נוער בעיר, היא מעורבת בסיפורים המורכבים ביותר.
"יש לי תלמיד, סיפור ממש קשה", היא מספרת, "משפחה עם ארבעה ילדים, שניים מהם עם צרכים מיוחדים, האבא נפצע במלחמה. איך אפשר לעזור להם?".
לינוי, מנהלת פרויקט "להיטיב" מטעם פתחון לב ועובדת סוציאלית בהכשרתה, מבינה מיד שאתי מדברת על עצמה: "אני רגילה להיות בצד השני של השיחה הזאת", אומרת עזרי לוי.
"בחיים של לפני ה-7 באוקטובר, היינו בית לדוגמא. אני מנהלת במשרד החינוך, בעלי מפקח בחברה יוקרתית. יש לנו 4 ילדים - אחד בחוג כינור, השני בחוג סוסים, הילדה בהתעמלות אמנותית. אהבנו לטייל, היה לנו את הציוד קמפינג הכי משודרג וטבלנו בהמון נחלים ומעיינות", היא אומרת ומוסיפה בחיוך מעט ציני, "הכל עבד לפי הספר".
הוא יצא למילואים בפלוגת הרפואה ומאז לא בדיוק חזר. "הוא היה מגיע לשבתות אחרת, והרגיש שונה מאוד", היא נזכרת.
"ערב חמישי אחד דיברנו בחדר השינה ונחתי על המצעים שלנו, שהיו מעוטרים במעט צבע אדום. פתאום הוא צעק 'השיער שלך כולו מלא דם'", היא מספרת, "הילדים קמו בבהלה, הבאתי לו מים ואמרתי לו 'אצלנו רק מצעים חלקים מהיום'".
בעלה נרגע וביקש סליחה, אבל לה כבר היה ברור שמשהו לא בסדר. בפעם הבאה הוא התקשר אליה בוכה 'חסר לנו יד של מישהו. אני צריך לחזור לעזה', הוא אמר.
ובפעם השלישית, הוא נעלם מהבית לשעות ממושכות. "החלטתי שנצא לגן שעשועים, הוא יתקלח וניתן לו קצת שקט", היא משחזרת. "ואז חזרנו - והוא לא היה בבית".
המשטרה מצאה אותו יחף ב-23:00 בלילה במנהרות ביקנעם, מסביר שהוא צריך להגיע לעזה. למחרת הוא עבר לאשפוז, עזב את העבודה ועבר לבית מאזן.
"בהתחלה הוא הגיע פעם בשבועיים הביתה, אבל ראו שהוא כבר לא נהנה מזה. הייתי מגיעה ומתקשרת אליו, אבל הרגשתי נטל. הבנתי שאנחנו לא מעניינים אותו יותר".
בעלה לא יכל יותר, התמקד בשיקום שלו ופשוט נעלם. "השארתי לילדים הפתעות עם פתקים מאבא, הבנתי שזהו - אני לבד".
"הייתי צל של בן אדם. רק 3 ימים לפני ה-7 באוקטובר עברנו לעיר", היא משחזרת, "הייתי חדשה כאן לגמרי, התחלתי עבודה במשרה מלאה - אבל בגלל שהייתי לבד נאלצתי לרדת באחוזי המשרה. לטפל לבד בארבעה ילדים ששניים מהם עם צרכים מיוחדים.
"תקופה ארוכה הייתי בהלם, לא ידעתי מה זה להיות הורה יחידני".
בסוף ספטמבר 2025 כרטיס האשראי שלה נחסם. "הכנתי לילדים ארוחת ערב והם רבו על קופסת גבינה מסכנה, הם צעקו וכעסו עד שאחד מהם אמר 'למה אין כלום בבית הזה?'. נשברתי".
2 מיליון מתחת לקו העוני
הסיפור ממחיש את אחת התמונות הבולטות שעולות מדו"ח העוני. לפי הנתונים, 71.7% מהמשפחות העניות כוללות לפחות מפרנס אחד. בסך הכול חיים כיום בישראל כ-2 מיליון בני אדם מתחת לקו העוני, בהם כ-880 אלף ילדים.
"יש אותו סך מציאות - ההוצאות לא משתנות, אבל עם פחות הכנסה. משכורת אחת על ארבעה ילדים, שצריכים את אותה כמות אוכל, שרגילים להיות רשומים לחוגים. והחובות, המשכנתא, המים והחשמל המשיכו לדפוק".
כבר בבוקר שאחרי המריבה על הגבינה, היא מתקשרת ללינוי. "אמרתי לה 'אני צריכה אוכל. היום, לא מחר'".
"הכי קל להיות באולימפוס", היא אומרת. "אני מנהלת, יש לי תפיסות חינוכיות, אני מכירה אנשים. לבוא ולהגיד 'אני צריכה עזרה, אין לי אוכל ובגדים חמים לילדים' - זה לא קל".
עזרי-לוי הוסיפה: "יש לנו בראש סטריאוטיפים. כשאתה חושב על נתמך שבא לקחת סל מזון, עולה לך לראש אדם שהגיע מהרחוב, עצלן. אבל אני לא כזו!", היא מדגישה, "אני חרוצה, אני קמה לעבודה, מטפלת בילדים. אנחנו לא משפחה שבורה, אנחנו משפחה במצב משברי. זה יכול לקרות לכולם".
למעלה משליש ממשפחות משרתי המילואים מדווחות על קושי כלכלי ומצוקה ממשית. "מצוקה ועוני זה לא רק הקופסת גבינה שחסרה. עוני זו תודעה, היכולת להתפנות ולראות במה אפשר לטפל, להיות אקטיבית", היא משתפת, "אני הייתי מאוד חלשה, כל מה שעניין אותי באותן תקופות היה אוכל.
"היו ימים שלמים שלא היה לנו כלום בבית, שום דבר לאכול. הייתי מרוכזת רק בזה ולא הצלחתי לחלום עבורנו חלומות גדולים, לרקום תכנית ולהבין - איך אנחנו יוצאים מזה?"
במסגרת פרויקט "להיטיב" של פתחון לב היא לוותה ובנתה תקציב, מיצתה זכויות, דאגה לילדים לטיפול רגשי קבוע וקיבלה הדרכת הורים.
"הצלחתי להזדקף", היא אומרת, "היום אני כבר לא לוקחת סלי מזון. המציאות עדיין לא פשוטה, אבל יש לי כלים ועוגנים שמאפשרים לי להרים את הראש".
היא לא חוסכת ביקורת ממשרד הביטחון: "הם ידעו לתת לאבא שלהם קצבה, טיפול, בית מאזן - אני שמחה בשבילו ודחפתי לזה שזה יקרה. אבל כשרדפתי אחריהם ושאלתי 'מה עם הילדים שלו? אין לי מעילים לחורף', הם אמרו לי: 'הוא המטופל והוא מקבל את המענה'. אל יש לו ארבעה ילדים, איפה אתם?".
לדבריה, "ילדים שאבא שלהם נהרג מקבלים מעטפת. פה האבא לא נהרג, אבל בהחלט איבדנו אותו. "יש לי חלומות גדולים על בית. אני לא רוצה להישאר כל החיים לבד. אמנם אני אמא חזקה ומנהלת, אבל אני גם אישה", היא צוחקת ומוסיפה. "למרות שאין לי מושג מי המטורלל שייעז להיכנס לסיפור שלנו".
"מנהלים עוני במקום לפתור אותו"
אלי כהן, מנכ״ל ארגון פתחון לב: "במשך שנים המדינה מסתפקת בניהול העוני במקום להעניק לאנשים הזדמנות אמיתית לצאת ממנו. משפחות אינן זקוקות רק לסיוע נקודתי, אלא לליווי, לכלים ולהזדמנות שנייה".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "על מנת לשמור על פרטיות המשפחה, לא נוכל להתייחס לפרטי המקרה הספציפי. אגף השיקום רואה חשיבות רבה בתמיכה במעטפת המשפחתית של פצועי ופצועות כוחות הביטחון, ומעניק לבני המשפחה מגוון מענים מותאמים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו