"או שנפרדים או שאתאבד": האלימות במשפחה מתגברת - התלונות מתמעטות

סקר שפורסם ב-2024 בשיתוף משרד הרווחה, הביטחון והלמ"ס, ומתייחס לשנה שקדמה לפרסום, העלה כי כ-142,000 נשים חוו אלימות פיזית מבן זוגן, ורק פחות ממחצית מהן, כ-41% בלבד, פנו לקבלת סיוע.

הפער בין היקף התופעה לדיווח עליה בולט גם בנתונים אחרים: ב-2023 נרשמו במחלקות לשירותים חברתיים כ-17,000 אנשים כבעלי נזקקות בתחום האלימות במשפחה, כ-11.6% בלבד מכלל מי שדיווחו בסקר על אלימות פיזית חמורה בבית.

"אחים שלי סיפרו לי שאני במערכת יחסים מתעללת"

חנה (50) נהגה להישאר בכל בוקר בגינה הציבורית אחרי שפיזרה את עשרת ילדיה במסגרות, ולחכות להם שיסיימו. לא היו לה עבודה או סידורים, ולפעמים גם לא כסף בכיסה. "העיקר לא להיות בבית", היא מספרת. "פחדתי להיות איתו לבד".

גם אורלית (58) פחדה מבעלה. כשעבדה כקופאית בסופר הוא נהג לעקוב אחריה ולבדוק אם דיברה עם גברים, וכעס אם גילה שנתנה להם שירות. "לפעמים הכעס היה הופך ל'עונשים'", היא משתפת. "הוא היה מחליט שהוא לא עושה קניות לבית או נמנע מלהכין אוכל לשלושת הילדים בזמן שאני עובדת".

גם אצל חנה וגם אצל אורלית, מה שהתרחש בתוך הבית נשאר בתוכו. חנה לא פנתה לעזרה, ואורלית אפילו לא ידעה לקרוא למה שעברה אלימות. "יצאתי למסיבת גיוס של אחיין שלי, למרות שבעלי לא רצה שאלך", אורלית מספרת. "כשחזרתי גיליתי שהוא נעל אותי מחוץ לבית. במבוכה התקשרתי לאחים שלי, והם אמרו לי שאני נמצאת במערכת יחסים מתעללת".

הבעל המשיך לשלוט בה גם אחרי הגירושים

כמו נשים רבות אחרות, גם חנה ואורלית המשיכו להילחם על הבית, לגדל ילדים ולצאת לעבודה, בזמן שמאחורי הדלת התקיימה מציאות שאיש מבחוץ לא ראה. "האפשרות לחיים בלעדיו הפחידה אותי", אומרת אורלית. "הוא היה חוזר ואומר לי שאם אעזוב אישאר לבד, שהילדים יהיו רעבים ושאיש לא יאהב אותי. האמנתי לו".

בעלה של חנה המשיך להפחיד ולשלוט בה גם לאחר הגירושים. "במשך 10 שנים הוא לא נתן לי גט. הוצאתי נגדו צו הרחקה, והוא הפר אותו", היא משתפת. לאורך תקופה ארוכה היו מתקשרים אליה בשעות הקטנות של הלילה, ובאחת השיחות היא שמעה מעבר לקו: "אני רואה אותך עכשיו, אני עוקב אחרייך".

פנינה, בת 69, אמא לשלושה ילדים, ספגה אלימות קשה מאביה כשהייתה ילדה. לאורך כל ילדותה היא חלמה לתקן את נסיבות חייה, להתחתן ולהקים בית חם ואוהב משלה. "בתור התחלה הוא היה בעל טוב", היא משתפת, "אבל לאחר זמן הוא התחיל לאיים, להשפיל ולהכות. נאלצתי לעבור ניתוח בגלל חבלה שהוא גרם לי". היא מספרת בכאב על היום שבו המצב הקצין: "ערב אחד הוא הוציא אקדח ואיים עלי. הבנתי שזו נקודת מפנה, שככה אני לא ממשיכה לחיות, זה או שאנחנו נפרדים או שאני אתאבד".

"לא נתנו לי לצחוק - אז רציתי להצחיק אחרים"

ההחלטה של אורלית, חנה ופנינה לעזוב נראתה כמו קו הסיום, אבל היא הייתה רק הצעד הראשון בתהליך ארוך שנים של התמודדות. אורלית קיבלה ביטחון להחליט על חייה בעצמה, חנה יצאה ללימודים באוניברסיטה, ופנינה התחילה להשלים את מה שהרגישה שנמנע ממנה במשך שנים: ללמוד, לצייר, לטייל, ואף הפכה לליצנית רפואית. "לא נתנו לי לצחוק", היא מספרת, "אז רציתי להצחיק אחרים".

בשלב מסוים נפגשו הדרכים של השלוש בקבוצת "נשים שוברות שתיקה" של אגף הרווחה בירושלים, מיזם שמשלב אמנות ככלי טיפולי ומלווה את המשתתפות עד להקמת מופע "שירה מדוברת", המבוסס על סיפור חייהן. בהתחלה הן פשוט ישבו ודיברו, אחר כך התחילו לכתוב, וכך הסיפורים שכל אחת מהן שמרה במשך שנים הפכו לטקסטים ולשירים.

"הלוואי שהייתי חזקה כמו שרציתי, שלא הייתי רועדת, שותקת, מפחדת. שהייתי מעזה להגיד לו: 'זבל, תתבייש, זרעת ערש במקום זך, הרסת אמון ומשפחה'", מקריאה אורלית בהתרגשות במופע הסיום.

עלייה במקרי אלימות אבל ירידה בדיווחים

אורלית, חנה ופנינה הצליחו לצאת ממעגל האלימות, אבל מחוץ לאולם שבו הופיעו בגאווה, התופעה רחוקה מלהיעלם. בדיונים שנערכו בכנסת בתחילת 2026 הוצגו נתונים לפיהם 46 נשים נרצחו בישראל במהלך 2025, מספר שיא בעשור האחרון. לפי נייר עמדה שהוגש לוועדה לקידום מעמד האישה, 82% ממקרי הרצח היו על רקע אלימות במשפחה, אך רק 36% מקורבנות הרצח הגישו קודם לכן תלונה במשטרה.

גם תקופת המלחמה השפיעה: בין אוקטובר 2023 לאפריל 2024 התקבלו 4,565 פניות בגין אלימות במשפחה, לעומת 2,760 בתקופה המקבילה בשנה הקודמת. במקביל, נתוני משרד הרווחה מלמדים שעם פרוץ המלחמה דווקא נרשמה ירידה בפניות לקווי הסיוע ולמרכזים, כלומר בתקופת מלחמה יכולה להיות החמרה בסיכון ובאלימות, ובו זמנית ירידה בפנייה לעזרה.

מעיריית ירושלים נמסר: "קבוצת "נשים שוברות שתיקה" הוקמה לפני ארבע שנים במסגרת פעילות אגף הרווחה, ומלווה על ידי עובדת סוציאלית. בשנת 2025 טופלו באגף כ-650 נשים על רקע אלימות במשפחה, וב-2026 נרשמו עד כה היקפים דומים. בעיר פועלים כיום ארבעה מרכזים אזוריים לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה, המעניקים מענה לנשים, לגברים ולילדים.

עורכת הדין ורדית אבידן, מנהלת המערך המשפטי-טיפולי באגף לקידום מעמד האישה בוויצ"ו: "חייבים לבנות רצף שמתחיל במניעה ואיתור מוקדם וממשיך בהגנה בשעת סכנה, אבל לא עוצר שם. נדרשת השקעה משמעותית בשיקום ארוך טווח: עצמאות כלכלית, תעסוקה, דיור, ליווי משפטי, תמיכה בילדים וחיבור מחדש לקהילה. המטרה אינה רק לעזור לאישה לעזוב, אלא לאפשר לה להישאר מחוץ למעגל האלימות ולבנות חיים עצמאיים ובטוחים.

לצד זאת נדרש תכלול אמיתי של מערכות המדינה. כיום הנתונים מפוזרים בין המשטרה, הרווחה, הבריאות והמשפט, ואין תמונת מצב לאומית מלאה. במשך 13 שנה ויצ"ו פרסמה את מדד האלימות בניסיון לרכז את הנתונים האלה, וב-2025 החלטנו להפסיק את המדד כדי להבהיר שמדידת האלימות נגד נשים אינה יכולה להיות אחריותו של ארגון חברתי, אלא של המדינה. בלי נתונים מתוכללים אי אפשר לזהות מוקדם, לבנות מדיניות, להשקיע נכון, וגם לדעת האם תהליכי השיקום באמת מצליחים".