בשעה 18:00 בערב, כשבני גילה כבר מסיימים את היום, דורית יוצאת מביתה שבצפון ונוסעת לעבודה באזור המרכז. היא עובדת חמישה לילות בשבוע באבטחה, ושבה הביתה רק בסביבות 5:00 בבוקר. "עבודת לילה בגיל 66 היא לא כמו בגיל 20 או 30", היא אומרת. "אני עובדת רק בלילות כי זו הדרך היחידה שלי להתפרנס. קשה לי מאוד להתקיים. יש דברים שאני מונעת מעצמי, ואני מנסה לשים כסף בצד לחודשים שבהם יש הרבה חגים וימי חופשה ובהם אקבל רק 5,000 או 6,000 שקלים. מסכום כזה כמעט בלתי אפשרי לחיות".
דורית אינה לבד. שיעור התעסוקה של ישראלים מבוגרים הוא מהגבוהים במדינות המפותחות. על פי נתוני מכון שורש, כ-28% מהגברים וכ-15% מהנשים בישראל מעל גיל 65 ממשיכים לעבוד, לעומת כ-21% וכ-11%, בהתאמה, בממוצע במדינות ה-OECD. מנתוני סקר כוח האדם של הלמ"ס עולה כי בשנת 2024, 39.8 אלף בני 75 ומעלה היוו חלק מכוח העבודה בשוק.
מאחורי הנתונים נמצאים אזרחים ותיקים רבים שלא ממשיכים לעבוד מבחירה, אלא משום שהקצבה והפנסיה שצברו אינן מספיקות למחיה. רבים מהם עבדו במשך שנים לפני כניסתו לתוקף של צו פנסיית החובה ב-2008, אחרים משכו בעבר את כספי הפנסיה שנצברו להם, וכעת הם מגיעים לגיל הפרישה ללא רשת ביטחון מספקת.
ב-1 בספטמבר ציפי תחזור לשבת מאחורי ההגה. היא בת 74, מתגוררת ביבנה ועובדת כנהגת מיניבוס בהסעות לבית הספר. בשנה שעברה עברה ניתוח להחלפת מפרק ימין, וכעת היא מחלימה מניתוח להחלפת מפרק ברך שמאל. היא יודעת שלא הספיקה להחלים, ושהנהיגה תהיה קשה - אבל אין לה אפשרות להישאר בבית. "קשה לי מאוד, אבל אין לי ברירה. ב-1.9 אני חייבת לצאת לעבוד, למרות שעוד לא החלמתי", היא אומרת. "זאת עבודה פיזית, אני נוהגת וזה לא פשוט".
במשך השנים היא עבדה במקומות שונים, בהם שמונה שנים באגד, אך חלק מהמעסיקים כלל לא הפרישו עבורה לפנסיה, משום שבאותה תקופה החוק עדיין לא חייב זאת. "באגד הפקידו את המינימום האפשרי. כל מה שהיה לי מכל העבודות שעבדתי הסתכם בכ-50 אלף שקלים. הוצאתי את הכסף ושמתי אותו בבנק". היום היא מקבלת כ-2,500 שקלים בחודש מהביטוח הלאומי ומשתכרת כ-7,000 שקלים מעבודתה בהסעות. השכר הזה, שלא מאפשר לה להזדקן בכבוד, הוא הסיבה לכך שבגיל 74, אחרי שני ניתוחים, היא תעלה שוב על הכביש. "אם אני לא אעבוד, לא יהיה לי ממה לאכול", היא אומרת. "כשקצבת הזקנה תגדל, אולי לא אצטרך לעבוד".
דורית חזרה לישראל לפני כשנתיים, לאחר שבע שנים בחו"ל. במשך השנים עבדה במקומות עבודה שונים, אך לדבריה חלקם נסגרו, חלק מהחסכונות היא משכה, ואחר כספים שהיו אמורים להיצבר עבורה היא מתקשה להתחקות כיום. "היינו בדור התפר שבין הניירת הידנית לעולם הדיגיטלי", היא אומרת. "לא ידענו איפה הכסף ואיך מנהלים פנסיה. אם המידע והמודעות שיש היום היו קיימים אז, אין לי ספק שהייתי במקום אחר. גם המשכורות היו נמוכות מאוד, ולכן ההפרשות היו זעומות".
כיום היא משתכרת בדרך כלל בין 10,000 ל-11,000 שקלים ברוטו, אך בחודשים שבהם יש פחות ימי עבודה הכנסתה עלולה לצנוח לכ-6,000 שקלים. לדבריה, לאחר שחצתה את רף ההכנסה שקבע הביטוח הלאומי, קצבת האזרח הוותיק שקיבלה קוצצה מכ-2,750 שקלים לכ-400 שקלים. "העזתי להרוויח עוד 400 שקלים - והקצבה קוזזה", היא אומרת. "אני משלמת 3,600 שקלים שכר דירה ואין לי דירה בבעלותי. מצד אחד אני רוצה לעבוד יותר כל עוד אני בריאה, ומצד שני מקטינים לי את הקצבה. כך משאירים אדם בעוני".
לפי הביטוח הלאומי, עד גיל 70 הזכאות לקצבת אזרח ותיק כפופה למבחן הכנסות מעבודה. נכון ל-2026, מי שאין לו בן או בת זוג והכנסתו מעבודה נמוכה מ-10,113 שקלים עשוי להיות זכאי לקצבה מלאה. אך מעל לסכום זה הקצבה עשויה להיות חלקית או להישלל לגמרי, בהתאם להכנסה ולתקופת הביטוח שצבר. מגיל 70 הזכאות לקצבה אינה מותנית במבחן הכנסות.
"אם לא הייתי חייב, לא הייתי עובד"
מרדכי, גרוש בן 75 מהקריות, עובד במפעל לייצור אלקטרודות ומשתכר שכר מינימום. הוא מקבל פנסיה חודשית של כ-900 שקלים בלבד, לאחר שבעבר משך חלק מהכספים שצבר. "עבדתי 13 שנה וזה הסכום שיצא", הוא אומר. "לא עקבתי אז אחרי ההפרשות לפנסיה. היום, עם המשכורת, אני מצליח להסתדר - אבל אני חייב לעבוד. הדירה שאני גר בה אינה בבעלותי והעבודה במפעל היא עבודה פיזית וקשה. אם לא הייתי חייב לעבוד, בטוח שלא הייתי ממשיך".
דורית, ציפי ומרדכי מציגים מציאות קשה. אזרחים ותיקים שעבדו במשך עשרות שנים, אך הגיעו לגיל הפרישה ללא הכנסה שתאפשר להם להזדקן בכבוד. מבחינתם, פרישה אינה שלב בחיים - אלא אפשרות כלכלית שלא עומדת לרשותם.
דורית מבקשת לקבוע רשת ביטחון גבוהה יותר: "את קצבת האזרח הוותיק למי שאין לו שום פנסיה חייבים להעלות לכיוון שכר המינימום. אי אפשר לחיות היום מ-2,700 שקלים, ובפועל קשה מאוד לחיות אפילו מ-6,500. אנשים לא עובדים בגילים האלה כי משעמם להם. הם עובדים כי אין להם ברירה".
יקותיאל משי, מנהל קידום מדיניות וקשרי ממשל בעמותת 121: "ישראל נמצאת בצמרת המדינות המפותחות בשיעור האזרחים הוותיקים שממשיכים לעבוד אחרי גיל הפרישה. עבודה בגיל מבוגר יכולה להיות דבר חיובי למי שבוחר בכך, אבל אזרחים ותיקים רבים ממשיכים לעבוד לא מתוך בחירה, אלא מתוך צורך כלכלי. לכמחצית מהאזרחים הוותיקים בישראל אין פנסיה כלל או שיש להם פנסיה נמוכה, וכמעט 40 אלף בני 75 ומעלה עדיין נמצאים בכוח העבודה".
עוד הוסיף: "רבים מהם עבדו במשך שנים עוד לפני שפנסיית החובה נכנסה לתוקף ב-2008, ולכן הגיעו לגיל הפרישה בלי חיסכון פנסיוני שמאפשר להם להתקיים בכבוד. המדינה לא יכולה להשלים עם מצב שבו אדם שעבד כל חייו נאלץ להמשיך לעבוד גם בגיל 70 ו-75 רק כדי לסגור את החודש. צריך להגדיל את קצבת הזקנה למי שאין להם פנסיה או שיש להם פנסיה נמוכה, ולבנות רשת ביטחון שתאפשר לכל אזרח ותיק להזדקן בכבוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו