![[object Object]](/wp-content/uploads/2021/01/27/08/מורידים.-נכנסים.-מתאהבים.-דף-כתבה-מובייל.png)
בישראל יש כ-14 בתי ספר לעבודה סוציאלית, בהם כ-1,500 עובדות ועובדים סוציאליים מסיימים מדי שנה את לימודיהם. אלא שרבים מהם מנעלמים מהמערכת הציבורית כבר בתחילת דרכם: רק כ-60% מהם (כ-900 בוגרים) פונים למגזר הציבורי, ומתוכם רק 28% (כ-250 בוגרים בשנה) מגיעים לעבוד ברשויות המקומיות.
גם המעטים שמגיעים לרשויות המקומיות מתקשים להישאר: בין 2015 ל־2022 עזבו את תפקידן כ-40% מהעובדות הסוציאליות שהועסקו בעיריות. במקביל, יותר מאלף תקנים נותרו לא מאוישים.
תיעוד: הגיע לאגף הרווחה בעיריית חדרה וניסה לרצוח עובדת סוציאלית (ארכיון) // ללא קרדיט
"קרסתי, מי יטפל במטפל?"
הילה קור עבדה כ-13 שנה כעובדת סוציאלית במגזר הציבורי. בנובמבר האחרון היא החליטה שהגיעו מים עד נפש. "היה לי קשה לעזוב, ראיתי כמה גדול הצורך בנו העובדים הסוציאליים", היא אומרת. אבל אחרי התקפי סטרס רבים, כאבי שרירים ובטן כרוניים ומצב נפשי שהתדרדר, היא הגיעה לקו האדום והשאלה המרכזית שלה הייתה: "קרסתי, מי יטפל במטפל?".
התשובה שלה לעצמה הייתה לעזוב את המערכת הציבורית ולהפוך לעצמאית בתחום. כיום היא בעלת קליניקה פרטית, מטפלת בתיכון ומדריכה סטודנטים. "אני מרוויחה פי שלושה ממה שהרווחתי בניהול בעבודה סוציאלית", היא מספרת. "אני עובדת מסודר יותר, מסדרת לעצמי את הזמן, ולא עובדת בשבתות ובחגים".
"המערכת על כרעי תרנגולת"
"לא ברור איפה העובדים הסוציאליים", אומרת ענבל חרמוני, יו"ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים בישראל. "זו תעלומה". לדבריה, בשנים האחרונות המערכת נמצאת 'על כרעי תרנגולת'. "העובדים השחוקים אומרים לעצמם 'למה אני צריך את זה? אני אלך ואפתח קליניקה פרטית'. הכסף וההשקעה שם קלים יותר".
| מדד | נתונים/הערות |
|---|---|
| עו"סים רשומים בפנקס | כ-44,000 |
| עובדים בפועל במגזר הציבורי | כ-20,000 |
| תקנים חסרים ברשויות מקומיות | כ-1,142 (כ-16% מהאיושים) |
| נטישת עו"סים תוך שנתיים | כ-40% מהנקלטות |
| המתנה לטיפול נפשי (תקיפה מינית) | כחצי שנה בממוצע |
| המתנה למרכזי קשר | מעל 7.5 חודשים |
במקביל, מחלקות הרווחה ברחבי הארץ נאבקות: "ברשויות חסרים כ-16% מהעובדים - כ-1,142 תקנים אינם מאוישים", אומרת חרמוני. "יש תחלופה מאוד גדולה וקושי לגייס".
שכר, עומס ושירותים מוגבלים
אז למה המדינה לא מצליחה לשמר אותם? באיגוד העובדים הסוציאליים מצביעים על שלושה גורמים מרכזיים: שכר, עומס, והקושי לבצע את העבודה בתוך מערכת שחסרים בה שירותים ומענים. "יש מחסור בשירותים, במסגרות חוץ-ביתיות ובשירותים בקהילה, וזה מקשה על העובדות ליישם את התפקיד שלהן", מסבירה חרמוני.
קור מחזקת את דבריה מהצד של המטופלים: היא פוגשת מטופלים נואשים שממתינים חצי שנה ואף שנה לקבלת שירותים במסגרת סל שיקום. וכך נוצר מלכוד: מי שידו אינה משגת, נותר תלוי במערכת שסובלת ממחסור בכוח אדם ובמענים.
לכל אלו מצטרף העומס: מאז 7 באוקטובר נוספו אוכלוסיות יעד חדשות. לפי נתוני האיגוד, העומס הזה מתורגם לזמן טיפול זעום: כ-20 דקות בשבוע לקשיש במצוקה, 19 דקות לאדם בעוני, 18 דקות לאדם עם מוגבלות - ו-9 דקות בלבד לנפגע או נפגעת אלימות במשפחה.
קור מכירה היטב את הרגע שבו העומס מפסיק להישאר במשרד ונכנס הביתה: "כשהתחלתי לחלום על העבודה בלילה וקמתי בבוקר בסטרס - הבנתי שדי. אם אני לא אפרוש עכשיו, יקרה לי משהו לא טוב".
המאבק הבא: הגבלת העומסים
בשנת 2023 קבע דו"ח מבקר המדינה כי אחד מכל 8 ישראלים מקבל שירות ממחלקות הרווחה, אך מאז המספרים רק מטפסים. באיגוד העובדים הסוציאליים טוענים שהכתובת הייתה על הקיר. כחודש וחצי אחרי 7 באוקטובר הניח האיגוד בפני המדינה תוכנית בהיקף של כ-1.5 מיליארד שקלים - אך היא נדחתה.
"נשמטה לי הלסת", נזכרת חרמוני בשיחה עם בכיר באגף התקציבים שאמר לה שהם לא עובדים עם "הפנים קדימה".
כעת, האיגוד מסמן את היעד הבא: קביעת תקרה מחייבת למספר המטופלים לכל עו"ס. "אנחנו עם הפנים למאבק גדול להגבלת עומסים - גם כדי לדאוג לעובדות, אך בייחוד עבור הציבור הישראלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו