כשהוא חוזר הביתה מסבב מילואים, אריאל לא תמיד מצליח להשאיר את המלחמה מאחור. אחרי יותר מ-300 ימי שירות ביחידה מיוחדת בהנדסה, המעבר החד מהמציאות המבצעית אל ארוחת הערב, שיעורי הבית והילדים שכל כך חיכו לאבא - הפך לאחד האתגרים הגדולים שלו ."בבית אי אפשר לעצור הכול ולעבד לכמה ימים. אשתי והילדים צריכים אותי מיד", מספר אריאל, בן 35 מהשומרון ומהנדס חומרה. "המעבר הזה, מלוחם לאבא, הוא אחד הדברים הכי קשים עבורי".
כמעט שלוש שנים לאחר פרוץ המלחמה, משפחות המילואים אינן מתמודדות עוד רק עם היציאה לשירות, אלא גם עם החזרה ממנו. ההיעדרויות הממושכות, חוסר הוודאות והגיוסים החוזרים שינו את שגרת הבית, ערערו את תחושת הביטחון של הילדים ולעיתים יצרו ריחוק דווקא מההורה שאליו התגעגעו כל כך.
בתקופות שבהן אריאל שירת, החל בנו להתמודד עם קשיים בבית הספר ועם פערים לימודיים. "מדברים הרבה על המחיר של המילואים בעבודה או בזוגיות, אבל פחות על הילדים", הוא אומר. "גם הם משלמים מחיר - מבחינה רגשית, בלימודים ובחברה. לא תמיד הדברים האלה חולפים מעצמם כשאבא חוזר הביתה".
בנו הקטן של בניה (41), איש חינוך ששירת מאות ימי מילואים כלוחם בחטיבת אלכסנדרוני, היה רק בן שנה וקצת כשפרצה המלחמה. עד אז, לדבריו, השניים היו קשורים מאוד, אלא שהפרידות החוזרות שינו משהו בקשר. "הרגשתי שהביטחון שלו בנוכחות שלי נפגע", הוא מספר. "הילדים אף פעם לא יודעים מתי אבא הולך, מתי הוא חוזר ואם הפעם הוא באמת יישאר בבית. הבנות הגדולות כבר מבינות למה אני יוצא למילואים, אבל זה לא מבטל את הגעגוע ואת הפחד שאבא שוב ייעלם".
רק כשיצא עם בתו בת העשר ליומיים משותפים, במסגרת ריטריט "גשר לקשר" של ויצו לאבות משרתי מילואים ולילדיהם בגילי 7 עד 12, הבין בניה שחלק מהאירועים שהוא חשב שכבר נותרו מאחור ממשיכים ללוות אותה. "מבחינתי הסבב כבר הסתיים, אבל מבחינתה הכול עדיין היה חי ונוכח", הוא אומר. "זו הייתה תזכורת לכך שהילדים ממשיכים לשאת את החוויות האלה הרבה אחרי שאנחנו חוזרים הביתה".
העדויות הללו משקפות תופעה רחבה בהרבה. לפי סקר משפחות משרתי המילואים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנערך ב-2025, מחצית מהזוגות דיווחו כי הקשר הזוגי נפגע בעקבות השירות. 55% מבנות הזוג נזקקו לסיוע נפשי או רגשי, ובקרב משפחות של משרתים בזרוע היבשה דיווחו 56% מהנשים על הרעה במצבם הנפשי של ילדיהן. ככל שהתארך השירות, כך עלה שיעור המשפחות שדיווחו על פגיעה.
אלא שגם כשהאב שב, נוכחות פיזית אינה מבטיחה חזרה מיידית לתפקיד ההורי. משרתי מילואים מתארים קושי להתרכז, להקשיב ולהשתלב מחדש בשגרה משפחתית שנאלצה ללמוד להתנהל בלעדיהם. הילדים, מצדם, עשויים להגיב בכעס, בריחוק או בחשש להיקשר מחדש, רגע לפני שאבא עלול לצאת לעוד סבב.
"אני מרגיש בתקופה הזאת כמו ברווז. יודע לשחות, ללכת ולעוף, אבל כל דבר אני עושה פחות טוב", מתאר עדן, בן 33, ששירת יותר מ-420 ימי מילואים כלוחם. "אני מנסה להיות עובד טוב, אבא טוב, בן זוג טוב ומילואימניק טוב, ובפועל מרגיש שאני כל הזמן מחלק את עצמי בין כל העולמות. בסוף, מי שנפגעים מזה יותר מכולם הם הילדים".
עבורו, הקושי אינו מסתכם במספר השעות שהוא נמצא עם ילדיו, אלא בשאלה איזה אבא פוגש אותם כשהוא כבר בבית. "לא מספיק להיות איתם פיזית", הוא אומר. "צריך להיות באמת נוכח, קשוב, לתת להם זמן. בתקופה הזאת הרגשתי שאני לא תמיד מצליח לעשות את זה".
גם עדן יצא עם בנו נווה בן התשע ליומיים משותפים במסגרת "גשר לקשר", הכוללת מפגש הכנה, שהייה משותפת ללא טלפונים, פעילויות ומעגלי שיח, ולאחר מכן מפגש עיבוד. עד כה השתתפו בה 56 זוגות בלבד - היקף מצומצם ביחס לאלפי המשפחות שמתמודדות עם השלכות השירות הממושך.
"נווה הוא ילד אמצעי, וגם בלי קשר למלחמה לפעמים קשה לו לקבל זמן אישי רק איתי", מספר עדן. "רציתי לעצור הכול ולהיות רק אבא שלו. לא היה רגע אחד דרמטי, פשוט היינו יחד. הקשבתי לו, הסתכלתי עליו מהצד והכרתי בו צדדים שלא תמיד אני מצליח לראות בתוך השגרה". גם נווה שיתף בשמחה על ההזדמנות, ושיקף את האבסורדיות שבמצב. "היה לי ממש כיף להיות יומיים רק אני ואבא", הוא אומר, "כי לא ראיתי אותו הרבה זמן".
גם אריאל הגיע לתוכנית עם בנו, איתי. לדבריו, העצירה הכפויה מן השגרה אפשרה להם לנהל שיחה שלא הצליחה להתקיים בבית. "רציתי שיהיה לי זמן אמיתי איתו, בלי הסחות דעת ובלי תירוצים", הוא מספר. "גיליתי כמה משמעותי פשוט לשבת, להסתכל לו בעיניים ולשמוע מה הוא מרגיש. גם אני שיתפתי אותו בפחדים שלי. זו הייתה שיחה שלא הייתה לנו קודם לעולם".
לדברי העו"ס טלי אור ויסמן גנץ, מנהלת התוכניות לאבות בצל מלחמה של ויצו ויזמת ריטריט "גשר לקשר", אמרה: "אבות חוזרים מהשירות כשהגוף כבר בבית, אבל המערכת הנפשית עדיין בחזית", היא מסבירה. "הילדים פוגשים לעיתים אב נוכח־נפקד, שמתקשה לעשות את המעבר. לצד האהבה והמסירות יש גם געגוע, כעס, חוסר אונים ופחד. הקשר לא נבנה מחדש מעצמו - הוא דורש זמן, הקשבה ומרחב שמאפשר להיפגש מחדש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו