״ירו לעדי בראש, אני הולכת למות״: שמעו את הטבח בזמן אמת - ויוצאים למאבק

עדי גינדי גרישפון (39) התקשרה בדאגה בשבעה באוקטובר עשרות פעמים לאחותה שחר גינדי ז"ל, שבילתה במסיבת הנובה. בשעה 7:41, בזמן שעדי רועדת מפחד בממ"ד ביתה ביבנה לצד בעלה ושני ילדיה - שחר ענתה לטלפון.

"יש לי יד?!", שאלה שחר את אלמוג סרוסי ז"ל, בן זוגה ששהה לצידה. שהשיב, "יש לך יד ויש לך רגליים. יצילו אותך". עדי הבינה שבני הזוג לא שמו לב שענו לשיחה, ונשימותיה נעשו כבדות. בשעה 10:00 גרישפון ניסתה שוב, והתקשרה לאלמוג סרוסי, בן הזוג של אחותה. "פתאום הוא עונה לי, ואני קוראת 'אלמוג? אלמוג?', אבל זה לא היה הוא", היא נזכרת ודומעת. "ענה לי מחבל, שצעק 'ג'יהם'. הבנתי שהוא אומר בערבית 'גיהנום'".

מאותו הרגע הקשר עם אלמוג ושחר נותק, ובמשך שבוע שחר הוכרה כנעדרת. עד שבצהריי חמישי, דפיקה ארורה בדלת ביתם של ההורים בחולון בישרה את בשורת האיוב. "בכינו וכעסנו. זיהיתי את הגופה שלה בשורה", היא משתפת וממהרת להוסיף, "גם במצב הזה היא הייתה נורא יפה".

שיחת הטלפון הזו הפכה את חייה של עדי. "מאז אותו היום אני שם, חוזרת שוב ושוב לזירת הטבח, ליריות ששרקו לשחר מעל הראש, לקולות הכאב שלה". היא אובחנה בפוסט טראומה, חוותה ניתוקים לעיתים קרובות וחזרה בקושי רב לעבודתה כמורה בבית הספר, "לפוסט טראומתיים מאוד קשה במסגרות הומות אדם", היא אומרת.

המאבק להכרה

כעת עדי נאבקת לקבל הכרה מהמדינה כנפגעת פעולות איבה, אך נתקלת במבוי סתום, ובחוק מיושן למדי - הקובע שכדי להיות מוכר כ"נפגע פעולות איבה", מכוח חוק התגמולים, נדרשת נוכחות פיזית בזירת אירוע האיבה בעת התרחשותו. "להגיד לי שלא מכירים בי כי החוק אומר שאני חייבת להיות פיזית במקום זה אטום. אני הייתי שם. מי יכול להגיד לי שלא? אני זו שלא נרדמת בלילות, מטופלת בכדורים, מלווה ע"י פסיכיאטר ופסיכולוג, ושום דבר לא עוזר - הילדים שלי לא רואים אמא בריאה".

עדי המשיכה לנסות, אך בקשתה נדחתה בטענה "שאי אפשר להכיר בכל כך הרבה אנשים. אז לא מכירים באף אחד", היא מספרת, ובאותה נשימה עונה: "נכון. מה נעשה? לא בחרנו בזה. הייתי מעדיפה ששחר תהיה פה, אבל המדינה הייתה במצב שינה, וזה מה שקרה - זו אשמתנו?".

 גרישפון מתארת את החיים שלפני האסון המשפחתי, כ"החיים הקודמים". בחיים ההם היא נהגה להציב שאיפות, לתכנן קדימה טיולים ואירועים, להיות אמא נוכחת. "היום אני לא מצליחה לראות עתיד", היא אומרת. "גם הילד שלי, שעלה לכיתה א', מושפע ממה שהוא רואה, מהחיים לצד אמא שלא מקבלת את מה שהיא צריכה כדי להשתקם. בתקופה שאלמוג נרצח בשבי הוא הציע שנקח סכין, אני והוא - והוא יפגע בי ואני בו", היא אומרת בכאב, "הוא אמר 'את עצובה ואני עצוב, בואי ניקח סכין וככה העצב ייגמר'".

פרידה דרך הטלפון, וצרור יריות

בשעה 8:11 בבוקר השבעה באוקטובר התקשרה ליבי מגורי בת ה-22 למשפחתה כדי להיפרד, גם היא אחרי שבילתה במסיבת הנובה. "ירו לעדי בראש, היא מוטלת עליי מתה. ירו לי בבטן וביד. אני הולכת למות", אמרה להם מכביש 232, שהפך באותן השעות למלכודת מוות.

מעברו השני של הקו ניסו הוריה לשלוח הוראות מרחוק - הם ביקשו ממנה להשליך את הטלפון, לעשות חוסם עורקים, לשכב על הכביש ולהעמיד פני מתה. אבל ליבי כבר הבינה. דרך הטלפון היא נפרדה מאביה, מאמה, מאחיה התאום ומאחותה הקטנה. רגעים אחר כך שמעו בני משפחתה את המחבלים מתקרבים - ואז צרור יריות. השיחה הזו אמנם נותקה, אבל עבור המשפחה היא מעולם לא באמת הסתיימה.

את האירוע הזה המשפחה נושאת בכל יום, "אף אחד מאיתנו לא חי כמו שחיינו לפני", אומרת אמה, שלי משל יוגב. ולצד זאת, בני המשפחה לא הגישו בקשה להכרה כנפגעי פעולות איבה. לא משום שלדבריהם אינם זקוקים לסיוע, אלא משום שכדי לקבל הכרה בפגיעה הנפשית הם נדרשים להוכיח אותה. מבחינתם, כאן בדיוק טמון האבסורד: אחרי ששמעו בזמן אמת את בתם ואחותם נפרדת מהם ואת היריות שהרגו אותה, הם מתקשים לקבל את הדרישה לעבור הערכה מקצועית שתעיד על הפגיעה שהותירה בהם אותו השיחה. "אמא ששומעת את הילדה שלה נפרדת ממנה ומאחים שלה, ששומעת את בתה אומרת 'כאן זה נגמר, אין לי איך להציל את עצמי' - ואז שומעת צרור יריות, צריכה פסיכיאטר שיקבע שהיא נפגעה? זה צריך להיות מובן מאליו", שלי חורצת.

תומר, אחיה התאום של ליבי, שהיה שותף לשיחת הפרידה האחרונה ממנה, מנסה מאז להתרגל למציאות שלא הכיר. "אני צריך ללמוד ללכת בעולם לבד. אני לא יודע איך חיים בלי ליבי", אמר לאמו. קצת אחרי האסון החל תומר את לימודיו באוניברסיטה. באופן טבעי, הזיכרונות מאותו היום הארור המשיכו ללוות אותו. כשביקש התאמות בלימודים, מספרת אמו, כי הוא התבקש להציג אישור על מצבו, ולכן החליט לוותר. "הוא אמר לי: אני רוצה למצוא עבודה כמהנדס בחברות מוכרות. למה צריך להיות כתוב שיש לי פגיעה נפשית ותפקודית? אני לא מוכן לזה". כך, דווקא החשש מהצורך להוכיח את הפגיעה, מותיר אותו ללא המענה שהוא זקוק לו.

"החוק חייב להשתנות"

ליאת עילם, מנכ"לית עמותת 121, שמובילה את שותפות ׳אור באופק׳ - המטה להרחבת ההכרה ושיפור המענים לנפגעי פעולות איבה, אומרת: "היועצת המשפטית לממשלה קובעת 'שהחוק הקיים אינו מאפשר להכיר בנפגעים שנחשפו לרצח, לחטיפה ולזוועות דרך הטלפון והמסכים'. אם כך, המסקנה ברורה: החוק חייב להשתנות! החוק שמסדיר את זכויות נפגעי פעולות האיבה נכתב בשנת 1970, הרבה לפני עידן הטלפונים החכמים והרשתות החברתיות.

מאז המציאות השתנתה, אך החוק נשאר מאחור. יש אנשים ששמעו את יקיריהם נרצחים בטלפון או נחשפו לזוועות דרך המסך, והפגיעה בהם היא אמיתית, עמוקה ודורשת הכרה וטיפול. במסגרת ההצעה שפיתחנו יחד עם ארגונים מהחברה האזרחית שמייצגים נפגעים, אנחנו סבורים שקרובי משפחה מדרגה ראשונה שנחשפו לפגיעה בקרוביהם באמצעות שיחת טלפון, הודעות או אמצעים דיגיטליים אחרים צריכים להיות מוכרים ולקבל סיוע מתאים. כעת הכדור נמצא בידי הממשלה והכנסת."

ממשרד הביטחון נמסר: "אנו משתתפים בצער המשפחות וכואבים את כאבן. לפי הדין הקיים ופסיקת בג״צ, נדרשת נוכחות פיזית באירוע כדי להכיר בנפגע. אירועי השבעה באוקטובר גרמו למצוקה נפשית קשה גם עבור אלו שנחשפו אליהם מרחוק, אך הדין הקיים אינו מאפשר בשלב זה הכרה במקרים אלו".