200 משפחות לעובד סוציאלי: הדרישה החדשה מראשי המפלגות

פחות משלושה חודשים לבחירות, איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים דורש מראשי המפלגות להתחייב לקביעת תקרה מרבית של מטופלים לכל עובד. הדרישה מגיעה עקב עומס חריג במחלקות הרווחה שהחמיר מאז תחילת המלחמה.

על פי נתוני משרד הרווחה שפורסמו בשנה שעברה, עובד סוציאלי מטפל כיום בממוצע ב-200 משפחות, נתון המהווה פי ארבעה מהיעד הרצוי שקבע המשרד. העומס אינו נעצר ברשויות המקומיות וניכר גם במערכת הביטחון, שם עובד סוציאלי יחיד מטפל בממוצע בכאלף נכי צה"ל. באיגוד מסבירים כי נתונים אלה ממחישים את המשבר במערכות השיקום והטיפול.

בנוסף לקביעת תקרת מטופלים, דורשים באיגוד להגדיל את תקציב משרד הרווחה והביטחון החברתי ב-20 אחוזים לפחות. במקביל, קוראים שם לחוקק חוק שירותי רווחה חדש שיחליף את חוק הסעד שנחקק בשנת 1958. נטען כי החוק הישן וההישענות עליו מובילים לפערים ניכרים באיכות השירות הניתן בין רשויות מקומיות שונות.

יו"ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים, ענבל חרמוני, ציינה כי הבחירות הקרובות יהוו מבחן ליכולתה של הממשלה הבאה לשקם את החברה הישראלית. לדבריה "כשעובדת סוציאלית אחראית על כ-200 משפחות, או כשעו"ס במשרד הביטחון מטפל בממוצע בכ-1,000 נכי צה"ל, אי אפשר להעניק לאזרחים טיפול ראוי".

דרישות אלו עולות כעת על רקע מחסור מתמשך באנשי מקצוע בתחום הרווחה, מצב שמחריף נוכח העלייה החדה בצרכים החברתיים, השיקומיים והנפשיים בעקבות אירועי 7 באוקטובר והמשך המלחמה.

עו״ס מיכל קרני, שכיהנה עד לאחרונה כסגנית מנהלת אגף לשירותים חברתיים: ״בתפקיד שלי נדרשתי כל הזמן לקבל החלטות קשות ומורכבות לגבי מי יקבל מענה קודם ומי יצטרך להמתין. אלה לא היו החלטות תיאורטיות ולא מדובר רק בשאלה של סדרי עדיפויות, לא פעם מדובר בדיני נפשות. מאחורי כל פנייה יש אדם, משפחה, ילד או אישה שנמצאים במצוקה וזקוקים למענה עכשיו.

הקושי הגדול הוא שאי אפשר באמת לתת את מה שכולם צריכים. אני מסתכלת על רשימת המקרים, מכירה את הסיפורים ואת רמת הסיכון, וצריכה להחליט בכל רגע איפה ההתערבות הכי דחופה. לפעמים זו משפחה שנמצאת על סף קריסה, לפעמים ילד שנמצא במצב סיכון, ולפעמים אדם שאין לו אף גורם אחר שיכול להחזיק אותו. כל הזמן צריך לתעדף, וכל החלטה כזאת יושבת לך על הלב.

והבטן פשוט מתהפכת כל הזמן מהמחשבה שאולי פספסתי משהו, שאולי מישהו שחיכה למענה יידרדר, ושחלילה יקרה אסון. מסיימים יום עבודה, אבל לא באמת משאירים את המקרים במשרד. ממשיכים לחשוב על האנשים שמחכים, על אלה שלא הספקתי להגיע אליהם ועל השאלה אם עשיתי מספיק".

זו תחושה מאוד קשה לעובדת סוציאלית – להגיע לעבודה מתוך רצון לעזור לאנשים, אבל להרגיש שהמערכת מאלצת אותך שוב ושוב לבחור למי תוכל לעזור קודם. אי אפשר לדרוש מאנשי המקצוע להיות אחראים לשלומם של כל כך הרבה אנשים, בלי לתת להם את הזמן, כוח האדם והמשאבים הנדרשים כדי לעשות את העבודה הזאת כמו שצריך״.