הסיפור של לוטם מידן נוגע בעצבים החשופים של ישראל 2026. לוטם, בשנות ה-30 לחייו, מוכר כנכה צה"ל ומאובחן עם פוסט טראומה ממלחמת "צוק איתן". ב-7.10 הוא גויס ויצא להילחם. מאוחר יותר, הוא מספר, הוא פוטר ממקום עבודתו בגין שירות מילואים ממושך ביחידה מסווגת.
"עבדתי בחברה גדולה בתחום הביוטק", מידן מספר. "אחרי כמה חודשי מילואים, המעסיקים שלי ניסו לשכנע אותי לחתום על חל"ת - אבל למה שאני אחתום? למה שבאמצע מילואים אני ארצה להפסיק להתפרנס? לוותר על התנאים ועל המשרה שלי? להיפך, אני כל כך רוצה לסיים את המילואים ולחזור לעבודה ולשגרה".
נציג צה"ל בוועדת חוץ וביטחון: "אם לא יהיה מענה מיידי בכוח אדם, זה יכריע את מערך המילואים"
אחרי מספר שבועות מתוחים בשירות, וללא גישה לטלפון, מידן סוף סוף יצא לביתו כדי לציין את ערב ליל הסדר עם המשפחה. הוא היה מותש, אבל הדליק את מכשיר הטלפון שלו בניסיון להתחבר לעולם שבחוץ - וזיהה מייל ממקום עבודתו, אליו צורף תלוש שציין כי השכר החודשי שלו עומד על 0 שקלים. "הייתי בהלם, הבנתי שממש אין להם בעיה לפגוע בי. אני עוצר את החיים שלי ומסכן את עצמי בשטח, מה זו הסטירה הזאת?"
אחרי כ-400 ימי מילואים, מידן חזר לבית שקט, ללא תעסוקה. "לפוסט טראומטיים זו ממש טלטלה", הוא מדגיש, "מצאתי את עצמי עושה עבודות בגינה כדי לייצר סביבי רעש של עבודה. הייתי כלומניק בבית, מנסה לעבד מה קרה לי". הוא אומר, "איבדתי אמון בחברה, הרגשתי שמדינת ישראל בגדה בי".
"כשהגעתי למשרד - חיממתי כיסא"
דנה (שם בדוי), בשנות ה-30 לחייה, עבדה 11 שנה במשרד הרווחה. כעובדת סוציאלית בהכשרתה, היא חשבה שהיא כבר ראתה הכל, אבל שבעה באוקטובר טרף את הקלפים. "אני משרתת כקצינת ומודיעת נפגעים במילואים, האירועים והצורך בנו הגיע למימדים שלא הכרתי", מספרת דנה. "הנפגעים הולכים איתי הביתה וקמים איתי בכל בוקר".
כשדנה הייתה הולכת במדים ברחוב, היא הרגישה מוערכת. אבל דווקא המעסיק שלה לא ראה את המאבק היומיומי שהיא מנהלת. "במקומות העבודה לא מסתכלים עלינו כמו גיבורים, להפך - שידרו לי והסתכלו עליי כאילו עקצתי מישהו. כשבפועל, זו הייתה תקופה כל כך קשה, ממש לא נהניתי מזה. הייתי מגיעה לבית אחרי יום עבודה ארוך ומתיש רגשית עם הפצועים, וצריכה לתפעל בית וילדים".
המנהלת של דנה דרשה ממנה לחזור לעבודה, ואף הנפיקה טופס ולת"ם (שחרור משירות מילואים). דנה, מתוך תחושת שליחות ובניסיון למצוא פתרון, הציעה להגיע למשרד הרווחה בחלק מימות השבוע. "כשהגעתי לא היה עומס, חיממתי כיסא. לא הבנתי למה התעקשו כל כך שאגיע בזמן שהפצועים זקוקים לי, טיפלתי כקצינה יחידה על כ-300 פצועים, אבל הם המשיכו ואמרו לי 'זה לא משנה, שבי במשרד'".
בינתיים, במחלקת פצועי צה"ל יש חוסר גדול בכוח אדם. עד כדי כך, שהפצועים והמשפחות שאותם דנה ליוותה התאגדו ופנו בעצומה למנכ"ל משרד הרווחה ינון אהרוני - שלאחריו יצא לפגוש את הפצועים ואף ביטל את טופס הוולת"ם של דנה.
בסופו של דבר בחרה דנה, ששירתה כ-600 ימי מילואים, לעזוב את משרד הרווחה ולהתמיין למקום עבודה חדש, גם הוא משרד ממשלתי. "עברתי את כל שלבי המיונים, והגעתי לשלב האחרון", היא נזכרת, "כשהתחלתי לספר על עצמי ועל הניסיון שלי סיכמו ואמרו לי, 'שתדעי, אם את מגיעה אלינו, אין יותר מילואים'".
"חקירות" וגלגולי עיניים
גם שני בר נתיב, (38) מייסדת "פורום נשות המילואימניקים" ואמא ל-2, מכירה באופן אישי את הרגע בראיון שבו היא אומרת שהיא נשואה למילואימניק, ואת גלגול העיניים מהמעסיק שמגיע מיד אחריו. "מקום העבודה שלי הציע שארד לחצי משרה, אבל למה שהמשכורת שלי תיפגע בגלל שבעלי הולך להגן על המדינה?"
היא מספרת: "פחדתי להגיע לראיונות עבודה, כי ידעתי שאז אני שוב אעמוד תחת שאלות בנוגע למילואים של בעלי וגלגולי עיניים. שאלו אותי 'אם בעלך במילואים, מי מגדל את הילדים? מי מוציא אותם בשלוש מהמסגרות?', הם לא אוהבים את הרעיון של המילואים ברקע".
תגובת משרד הרווחה: "משרד הרווחה מעניק תמיכה נרחבת לעובדיו המשרתים במילואים ומצדיע לתרומתם. מדובר בעובדת בתפקיד רגיש וחיוני, ביחידה אשר טיפלה בנפגעי המלחמה, ביתומים, במשפחות החטופים ובשורדי הנובה. לאחר שנתיים של היעדרות עקב מילואים, בהן זכתה לגיבוי מלא ממנהליה - פנה המשרד לצבא בצינורות המקובלים בשל פגיעה בתפקוד היחידה ומצוקת כוח אדם. צה"ל קיבל את הבקשה והורה על שחרורה בחזרה לתפקידה".
מצה"ל נמסר: "צה"ל מוקיר את משרתי המילואים ופועל לפיתוח מענים שונים למגוון האוכלוסיות והצרכים, ובין היתר לאתגרי תעסוקה. למשל, בשנה האחרונה התקיימו מספר ירידי תעסוקה בהשתתפות חברות מובילות המשק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו