נתוני העלייה מדשדשים כבר שנים. למרות האנטישמיות הגואה בעולם ולמרות מאמציה של מדינת ישראל לעודד עלייה, פחות ופחות יהודים בוחרים להגיע לכאן. במקביל, דווקא בשטח התפתחו מודלים קהילתיים שמעמידים את האדם במרכז ומוכיחים שקליטה אמיתית נוצרת באמצעות ליווי אישי, קהילה ושייכות. טוב שיש סל קליטה, טוב שיש זכויות ותוכניות ממשלתיות, אבל מה שבאמת מביא אנשים לישראל, ומה שגורם להם להישאר – הם האנשים שמחכים להם כאן.
נתוני העלייה לשנת 2025 שפורסמו בימים האחרונים צריכים להדאיג את כולנו. מספר העולים ירד בכשליש בתוך שנה – מכ־32 אלף ב־2024 לכ־22.5 אלף בלבד ב־2025. אחרי הזינוק החד־פעמי בעקבות מלחמת רוסיה–אוקראינה, חזרנו למציאות מדשדשת. דווקא בתקופה שבה האנטישמיות בעולם נמצאת בשיאה מאז מלחמת העולם השנייה, פחות יהודים בוחרים לעלות לישראל.
איך זה ייתכן? התשובה היא שהמשבר מתחיל הרבה לפני הנחיתה בנתב"ג.
אני עליתי לישראל עם אמי מברה"מ לפני יותר מ־35 שנה, כשהייתי בן שש. אחרי עשרות שנים שבהן נאסרה העלייה, עבור אמי, כמו עבור רבים מבני דורה, רק דבר אחד עניין אותם: להיות עם חופשי בארצנו. היו קשיי שפה, פרנסה וקליטה, הביורוקרטיה הייתה איומה, אבל הם התגמדו מול האפשרות להגשים את החזון הציוני כיהודים חופשיים במדינת ישראל. המדינה עצמה הייתה מוקד המשיכה.
אבל הזמנים השתנו, ואיתם גם מוקדי המשיכה של העולים החדשים. מדינת ישראל בפני עצמה כבר לא מהווה מוקד משיכה אטרקטיבי ליהודים. יש מדינות אחרות הרבה יותר מזמינות מבחינות רבות.
פה גם נכנס לתמונה משבר האמון. מועמדים רבים לעלייה חוששים להישאר לבד מול מערכת גדולה ומורכבת. מדינת ישראל מעניקה זכויות והטבות, וטוב שכך. אבל אף יהודי אינו עוזב את חייו בגלל פטור ממס או הנחה בארנונה.
מה שמכריע את ההחלטה הוא הידיעה שיש מי שמחכה לו. האדם שיקבל אותו בשדה התעופה. המשפחה שתזמין אותו לארוחת שישי הראשונה. השכן שיסביר איך פותחים חשבון בנק. החבר שישב איתו על קפה ויקשיב למה שכואב לו בשפה שלו. תחושת שייכות אינה נוצרת באמצעות טפסים או פקידים – היא נוצרת באמצעות אנשים.
לשמחתנו, בישראל כבר קיימים מודלים שמוכיחים שזה עובד. ארגון Telfed בנה במשך שנים קהילה תומכת עבור עולי דרום אפריקה. גרעין צבר הבין שהדרך הנכונה לקלוט צעירים המגיעים לבדם לישראל היא באמצעות קיבוצים וקהילות מאמצות, המעניקות להם בית ומשפחה. גם בארגון "אח גדול למען חיילים בודדים" אנו מלווים אלפי צעירים באמצעות חונכות אישית של מנטורים שהיו בעצמם חיילים בודדים, לרוב בעלי אותה שפה או ארץ מוצא. סביב הקשר האישי נבנית קהילה שלמה שמעניקה תחושת בית.
לשלושת המודלים הללו יש מכנה משותף: הם אינם מתחילים בשאלה "מה מגיע לעולה", אלא בשאלה "מי קולט אותו". הם אינם מתחילים בזכויות, אלא במערכות יחסים.
לכן הגיע הזמן שגם מדינת ישראל והמוסדות הלאומיים שלה ישנו את תפיסת הקליטה. במקום להקים עוד תוכניות ועוד מנגנונים, עליהם לזהות את הקהילות והעמותות שכבר הוכיחו שהן יודעות לבנות שייכות, לחזק אותן ולהפוך אותן לשותפות אסטרטגיות. קליטה אינה מתרחשת בישיבות או במשרדים; היא מתרחשת סביב שולחן השבת, בקיבוץ, במשפחה המאמצת ובמפגש האנושי.
הציונות של שנת 2026 אינה צריכה לשאול רק מה מחכה לעולים בישראל. היא צריכה לוודא שכל יהודי בעולם יודע מי מחכה לו כאן.
דניאל אהרון הוא יזם חברתי הפועל למעלה מ־20 שנה בתחום העלייה, הקליטה והליווי של צעירים עולים, מייסד ומנכ"ל עמותת "אח גדול למען חיילים בודדים", וראש נציגות הסוכנות היהודית בצפון־מערב רוסיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו