"אין לי לאן לברוח": האנשים שנשארים מאחור בזמן אזעקה

בזמן שרוב אזרחי ישראל רצים למרחב המוגן עם הישמע האזעקה, יש מי שנשארים מאחור - לא מבחירה, אלא מחוסר יכולת פיזית להגיע לשם. שורת ראיונות שערכתי עם אנשים עם מוגבלות חושפת מציאות יומיומית של פחד, חוסר אונים ותחושת הפקרה.

מירב אביטן, בת 52, אם לשלושה, מתמודדת עם ניוון שרירים שהתפרץ לאחר לידת בתה השלישית. היא מתגוררת בבית ישן ללא ממ"ד. "כשיש אזעקה, אם אני על כיסא הגלגלים ייקח לי תשע דקות להגיע למרחב מוגן, אבל אם אני במיטה שלי - אין לי שום סיכוי", היא מספרת. ביום הראשון למלחמה ישנה 24 שעות על כיסא אצל שכנה: "לא הייתה לי ברירה אחרת".

אביטן, שעובדת בכללית ומתמחה במחלקת משפחה בבית החולים בלינסון, ומכהנת כמנכ"לית עמותת "שווים בהרצאה", פונה למקבלי ההחלטות: "אל תפקירו אותנו. אנחנו תלויים בכם... אנחנו צריכים פתרון, עכשיו".

טובית לפקין מפתח תקווה, אם לשתי בנות וסבתא לשני נכדים, נפלה בדרכה למרחב מוגן במערכה הקודמת ושברה את ברכה. "הייתי צריכה לריב עם השכנים שייתנו לי זכות קדימה למעלית... למקלט אני בטח לא יכולה לרדת עם כיסא גלגלים".

כיום, לדבריה, היא אינה יכולה להתמגן כלל. "בכל אזעקה אני חסרת אונים. מחכה במדרגות, פשוט". היא מתמודדת גם עם פוסט-טראומה ובעיות לב, ומועמדת לצנתור נוסף. "יש יותר ממיליון אנשים עם מוגבלות שסובלים... אנחנו מתפללים לנס. אומרים 'שמע ישראל' ומחכים שהכול ייגמר... מה, אני הפקר?"

בלהה, בת 72, ביקשה שלא לחשוף את שם משפחתה. בבניין שבו היא מתגוררת יש מקלט, אך היא אינה יכולה להגיע אליו בשל שני גרמי מדרגות שאינם מאפשרים מעבר עם כיסא גלגלים. "חדר השינה שלי גדול, אבל כל הקיר הוא חלונות זכוכית... אם יהיה הדף, הזכוכיות יתנפצו. בגלל זה אני לא ישנה שם".

מאז תחילת ההסלמה היא כמעט ואינה ישנה. "הגוף שלי נכנס ללחץ בכל אזעקה... אני מפחדת מאוד, ממש חוששת לקבל התקף לב". לדבריה, הציעו לה פתרונות, "אפילו בית אבות, אבל אין שם מי שיעביר אותי מהמיטה לכיסא... אני לא צריכה רחמים, אני צריכה פתרון. אני צריכה דירה נגישה עם מיגון. כרגע אין לי שום מענה".

שון יורמן, בת 29 מהרצליה וחברת רשת לינק 20 מבית שותפויות אדמונד רוטשילד, מספרת כי בירור שערכה מול מוקד 106 העלה שבעיר קיימים תשעה מקלטים נגישים בלבד, ואף אחד מהם אינו סמוך לביתה. "אין מקלט נגיש קרוב, אין לי איך לצאת מהבית, אפילו לא לשאוף אוויר... מאז תחילת המלחמה אני לא ישנה בחדר שלי, כי אין סיכוי שאצליח להגיע למרחב מוגן בזמן".

לדבריה, גם בעבר העלתה את הסוגיה בדיון בכנסת. "יש יותר מודעות, אבל זה לא מספיק. אם בהרצליה זה המצב - מה קורה בפריפריה? מתי זה ישתנה?"

יובל וגנר, יו"ר עמותת נגישות ישראל, טייס הליקופטר שנפצע אנושות ומשותק בארבע גפיו, מתריע כי מדובר בכשל מערכתי מתמשך. לדבריו, בישראל חיים 1.6 מיליון אנשים עם מוגבלויות שונות, וכ-40% מהם חיים ללא מיגון נגיש - חלקם ללא מיגון כלל וחלקם אינם מסוגלים להגיע אליו בזמן ההתרעה הקצר.

וגנר מסביר כי בניגוד ל"בריאים", שיכולים להגיע למקלט חיצוני או מרחב ממוגן המוני, אנשים עם מוגבלות קשה זקוקים לפרטיות לטיפולים, לחשמל למכשירי הנשמה, למנוף ולמיטה מיוחדת נגד פצעי לחץ - תנאים שאינם קיימים במרחב הציבורי.

וגנר מפרט מה נדרש כעת: "אני קורא להקצאה מיידית של תקציב ייעודי לסבסוד מלא של פתרונות מיגון דירתיים לאנשים עם מוגבלות במבנים ישנים; מינוי פרויקטור לתוכנית לאומית; חידוש עירוני בדגש על נגישות לחירום; מימון חלופות דיור ממוגנות ונגישות; הקמת צוותי 'אפוד סגול' לסיוע ופינוי נגיש; השקת מאגר מידע מסונכרן בין משרדי הממשלה והרשויות; הנגשת מקלטים ומיגוניות; פטור מהליכי תכנון ובנייה עבור פתרונות מיגון נגישים; והשלמת חקיקת תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות - צרכים קיומיים".

לדבריו, מדובר במהלך הכרחי ודחוף: "לא יעלה על הדעת שמוגבלות יכולה להפוך לגזר דין מוות עבור מאות אלפי בני אדם בשעת חירום".