גל התמותה הגדול בדרך: בתוך 26 שנה - יותר מתים מבכל שנות המדינה

בעוד שסוגיית הדיור לחיים ממשיכה להסעיר את המערכת הפוליטית, מחקר חדש ומקיף שלמרכז טאובחושף כי מדינת ישראל ניצבת בפני משבר נדל"ני מסוג אחר - כזה שעלול לשנות את פני המדינה בעשורים הקרובים.

לפי המחקר, שערך פרופ'אלכס וינרב, ישראל מתקרבת ל"גל תמותה" חסר תקדים שיביא למחסור חמור בשטחי קבורה ולהיווצרותן של "ערי מתים" ענקיות בעיקר במרכז הארץ.

זינוק חד במספר הנפטרים

הנתונים מצביעים על שינוי דמוגרפי דרמטי: בשל הזדקנות דור ה"בייבי-בום" וגידול האוכלוסייה המהיר, מספר הנפטרים השנתי צפוי לזנק מכ-45 אלף כיום ליותר מ-100 אלף עד אמצע שנות ה-40.

למעשה, ב-26 השנים הקרובות צפויים למות בישראל יותר בני אדם מכל אלה שנפטרו מאז קום המדינה ועד סוף 2023.

השינוי הזה מתנגש במדיניות קבורה חריגה בהיקפה: ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שמבטיחה לכל אזרח קבורה נצחית, במימון המדינה ובסמוך יחסית למקום מגוריו.

אזהרות - והערכת חסר

לדברי וינרב, המערכת סובלת מכשל תכנוני עמוק. אף שמבקר המדינה התריע כבר ב-2024 מפני מחסור חמור בשטחי קבורה, המחקר החדש טוען כי התחזיות הרשמיות לוקות בהערכת חסר של כ-33% ואינן משקללות כראוי את שינוי מבנה הגילים ואת דפוסי ההגירה.

המצב חמור במיוחד במחוזות תל אביב והמרכז: בתי העלמין "ירקון" ו"ברקת", שתוכננו לתת מענה לעשורים קדימה, צפויים להגיע למיצוי כבר ב-2035. בהיעדר עתודות קרקע משמעותיות במרכז, המדינה תידרש להקצות למעלה מ-3,300 דונם לקבורה עד 2050 - רק כדי לשמר את המצב הקיים.

לחזור לשיטה עתיקה?

כדי להתמודד עם המבוי הסתום, המחקר מציע בחינה מחודשת של שיטת "קבורת ארץ ישראל" העתיקה, המוכרת מימי בית ראשון ומתקופת המשנה. בשיטה זו - המכונה גם "ליקוט עצמות" - הנפטר נקבר באדמה למשך כשנה, ולאחר מכן עצמותיו מועברות לגלוסקמה במתחם משפחתי.

לפי המחקר, השיטה מאפשרת צפיפות של עד כ-3,000 נפטרים לדונם - פי עשרה מקבורת שדה מסורתית.

במקביל, מוצע לבטל את החובה לקבורה סמוך למקום המגורים, להעביר את מוקד הקבורה למתחמי ענק בדרום, ולשנות את מבנה התמריצים כך שקבורת שדה תהיה כרוכה בתשלום גבוה משמעותית.

הבחירה של ישראל

המסר העולה מן המחקר חד: ללא שינוי מדיניות ותרבות קבורה, שטחים חקלאיים וירוקים במרכז הארץ עלולים להפוך לבתי עלמין נרחבים.

"ישראל ניצבת בפני בחירה", מזהיר וינרב, "בין היצמדות לדפוסים שבהם המתים תופסים עוד ועוד קרקע מהחיים, לבין אימוץ פתרונות שיבטיחו את עתיד הקרקע לדורות הבאים".