ביום שני האחרון ישבתי בכנס חנוכה באופקים מול הודיה טמן, אלמנתו של אריאל מאיר טמן ז"ל, שאותר בביתו ללא רוח חיים ביולי האחרון. טמן עסק בזיהוי גופות בשירותו הצבאי. בסופו של דבר הוא לא יכול היה לשאת עוד את המראות והריחות שרדפו אותו ימים ולילות.
ח"כ גלית דיסטל על ח"כ קריב: "נא להוציא את הרפורמי החוצה, היהודים פה רוצים להמשיך" // ערוץ הכנסת
הודיה, אישה חרדית מרשימה, שמתמודדת גם עם גידול ילד בכור עם צרכים מיוחדים, שיתפה את קהל הנשים בחודשים הקשים שעוברים עליה מאז מות בעלה. הודיה מאופקים לא זקוקה לחוקי הדת של גלית דיסטל-אטבריאן, חברת הכנסת מהליכוד, שמתחרה במוצא פיה עם עסקנים מוכרים - אלא שלה יש כוח שלטוני.
דיסטל החליטה שאחרי שנתיים כאוטיות שעברו על מדינת ישראל, הנושא הדחוף ביותר שעליו היא מעוניינת להילחם עליו הוא לאפשר לשר המשפטים לעצור מימון ממשלתי או לפטר בעלי תפקידים שיימנעו תפילה בהפרדה או הנחת תפילין במוסדות ציבוריים. לא חלילה הצלת חיים, לא טיפול נפשי ולא אחריות שלטונית.
אריאל מאיר טמן ז"ל לא יתפלל עוד במניין. הוא לא יניח תפילין. הוא לא ישתתף באף מופע בהפרדה.
אילו דיסטל הייתה שומעת את קריאות הזעקה שלו ושל חבריו המשרתים ברבנות הצבאית, את התחנונים שהבאנו גם כאן, בתחקירים ב"היום", על כך שהם לא מקבלים מענה נפשי, שהמשפחות שלהם מתפרקות, שהם קורסים תחת העומס, אולי משהו היה משתנה. אבל זה לא פוטוגני. זה לא מביא קולות בפריימריז. זה לא פותח מהדורות.
טמן הוא התשובה הישירה להבלים של חברת הכנסת שנואמת בחוסר ידע ובבורות מכוונת על כך שאין מסלולים מותאמים לבני המגזר החרדי בצה"ל. יש גם יש. מאות מהם משרתים ב"נצח יהודה", ב"חשמונאים" ו"ברבנות הצבאית". עושים עבודת קודש. הם פשוט לא מעניינים את מי שמחפש מאבק ולא פתרון.
אולי אם דיסטל הייתה מפסיקה לרחרח את דעת הקהל ומתחילה להקשיב לשטח, היא הייתה פוגשת את הודיה טמן. אולי היא הייתה מבינה שמענה נפשי הוא סוגיה מצילת חיים. אולי אריאל מאיר טמן ז"ל היה עדיין כאן, ולא משלם בחייו על ההפקרה המתמשכת של הממשלה הזו.
מה אכפת להם?
דיסטל היא קול בוטה, גס וקולני של התופעה, אבל היא רחוקה מלהיות היחידה. ממשלת ישראל הנוכחית מחוקקת בקצב מסחרר כל מה שיכול להוות אצבע בעין לאזרחיה, בזמן שהם עסוקים בלדמם ולשרוד את היום יום. משרדי הבריאות והרווחה מוחזקים בידי אדם אחד, שמחזיק גם את תיקי התיירות והבינוי והשיכון. בדיחה על חשבון הציבור.
לנבחרי הציבור לא אכפת מכך שמספר המתמודדים עם פוסט טראומה מורכבת זינק משמעותית. הם לא עוסקים יום ולילה בשאלה כיצד למנוע אובדנות בקרב צעירים ומשרתים, בכיצד להקל על משרתי המילואים ובני משפחותיהם, כיצד להוריד את יוקר המחיה, כיצד למנוע את הקטל בכבישים, כיצד להגן על עוד ועוד נשים שנרצחות. טיפול דורש אחריות. מלחמת זהויות דורשת רק יריב כלשהו שניתן לנצח.
במה הם כן עוסקים? בחוק השידורים של קרעי. ביועצת המשפטית לממשלה, שנואת נפשם והאישה שנוח להם שהיא שם - משום שאפשר להטיל עליה אחריות על כל מחדל. בהפחתת שכר שופטים. בשלילת הטבות מבכירים במערכת הביטחון. בהענקת עוד ועוד סמכויות לבתי הדין הרבניים, סמכויות שידחקו את מצבן של נשים במדינת ישראל לאחור.
צר עולמם כעולם ה"דיפ סטייט" שבו הם נלחמים. מבחינת חברי הקואליציה, מה שיציל את מדינת ישראל הוא תקיעת אצבע בעין לפרוגרס ולשמאל. אין אזרחים. אין מצוקות. אין כאב עמוק. אין צרכים קיומיים שאם לא ייענו, המציאות תמשיך להתפורר.
זו לא חוסר יכולת. זו בחירה. הם פותחים את החלון ואומרים לעם שמתחנן לנורמליות - אם אין לכם לחם, תאכלו את הלב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו