קטועי גפיים נאלצים לשלם אלפי שקלים עבור ברך ממוחשבת - או לוותר על ההליכה

בסוף 2021 נרשם הישג שנראה באותם ימים היסטורי: לאחר מאבק ציבורי שנמשך שלוש שנים, הצליחה עמותת "הצעד הבא" להכניס לסל הבריאות את הברך הממוחשבת לקטועי רגל מעל הברך – פריצת דרך שהייתה אמורה לשפר את חייהם של קטועי הגפיים בישראל, אך עבור רוב קטועי משרד הבריאות הזכאות הזו נותרה בעיקר על הנייר. הסיבה: השתתפות עצמית גבוהה במיוחד, שמונעת מרבים את האפשרות לממש את הזכות.

סט פרוטזה מלא, הכולל ברך ממוחשבת, כף רגל, מפרק סיבובי, בית גדם ושרוול סיליקון – עולה מעל 140 אלף שקל. המשמעות היא השתתפות עצמית של לפחות 14 אלף שקל על הברך בלבד, ובפועל בין 25 ל־32 אלף שקל לסט מלא. יתרה מכך, כל חמש שנים נדרשים הקטועים לשלם שוב, עם תום תקופת האחריות. לשם השוואה, ברך מכנית פשוטה עולה עד 25 אלף שקל, כשההשתתפות העצמית מסתכמת בכ־3,000 שקל בלבד.

שחר הלפרין, קטוע רגל, הצליח לעמוד בתשלום – אך לא בקלות. "אני גרוש עם שני ילדים גדולים, ואיש לא הכין אותי להוצאה הזאת," הוא מספר. "אמרו לי שאני צריך לשלם 14 אלף שקל וזה היכה אותי בהלם. מה יעשו אנשים שחיים מקצבת נכות? הם פשוט מוותרים על היכולת ללכת. באוסטרליה קטועי רגל משלמים 100 דולר בלבד. איך הגענו פה ל-32 אלף ש"ח כל חמש שנים?".

ליאורה קקון (50), קטועת רגל בעקבות CRPS, מספרת כי חיכתה ארבע שנים לברך ממוחשבת: "הרגל שלי היא לא מותרות, היא הדרך שלי לחיים. בזמן שהייתי מפונה מקריית שמונה במהלך המלחמה, גיליתי שעליי לשלם 14 אלף שקל כדי לקבל את מה שמגיע לי. העליתי פוסט ברשתות ורק אז אישרו לי פטור. למה צריך להילחם על כל דבר? אתם אמורים להקל עלינו, לא להקשות". 

הפער זועק במיוחד כשמשווים לקבוצות אחרות: נכי צה"ל ונפגעי פעולות איבה מקבלים את אותה טכנולוגיה מתקדמת ללא כל השתתפות עצמית. לעומתם, קטועי משרד הבריאות – שנפצעו בתאונות עבודה, מחלות או תאונות דרכים – נאלצים לשלם מכיסם סכומים שמונעים מהם נגישות בסיסית.

דרישה לפתרון הוגן

בעמותת "הצעד הבא" מציעים מודל פשוט: מדרג השתתפות עצמית מותאם למצבו הכלכלי של הקטוע.

• קטוע שאינו משתכר – פטור מלא.
• קטוע משתכר – השתתפות עצמית מוגבלת עד 3,000 שקל, עם אפשרות לפריסה נוחה.

צחי ליבוביץ, מנכ"ל עמותת הצעד הבא מתריע: "מה שנראה כהישג גדול של הכנסת הברך הממוחשבת לסל הבריאות הופך בפועל לעוול. מאות קטועי משרד הבריאות לא מסוגלים לשלם עשרות אלפי שקלים, ולכן הזכאות שלהם נשארת על הנייר בלבד. מדובר במבחן מוסרי למערכת הבריאות: אם לא ייקבע מנגנון השתתפות עצמית הוגן ומדורג – ההישג יהפוך חסר ערך".