בעקבות ההסכם שנחתם, היום שחיכינו לו נראה קרוב מתמיד - חזרת כל החטופים וסיום המלחמה. הכמיהה לחזור לשגרת חיים רגילה, בלי העננה התמידית של החרדה לשלום החטופים, ולשלומם של הלוחמים ולוחמות - היא רבה. השקט חוזר, ואיתו התקווה שאפשר לעבור מה-MODE ("מצב") ההישרדותי ל-MODE של שגרה, החלמה, ואפשרות להמשיך קדימה.
כחברה, חלק מהחוסן הישראלי מתבטא ביכולת המופלאה לעבור הלאה ולהמשיך קדימה. אבל, עד כמה שהמלחמה הזו היתה ארוכה וקשה, היום שאחרי עשוי עבור רבים להיות קשה יותר. כבר מ-7 באוקטובר ראינו בנט"ל עליה משמעותית מאוד בפניות לקווי הסיוע שבהם דיווחו הפונים על אובדנות, ומחשבות לסיים את חייהם. לאורך כל השנתיים האחרונות המספרים של מי שמתמודד עם מחשבות אובדניות היו גבוהים, בהשוואה למספרי השיחות לפני מלחמת חרבות ברזל, והמספרים עולים.
בשמונת החודשים שמתחילת 2025, היו קרוב ל-1,000 שיחות אובדניות לקווי נט"ל, וצריך להיערך לכך שהמספרים האלו אף יגדלו. הפונים הם מכל שכבות החברה הישראלית: הרבה מהם לוחמים או מגיבים ראשוניים (אנשי כוחות ההצלה), המתחילים לחוש שהמצוקה שהחלה בלחימה לא עוברת ואף מתגברת, אזרחים שנחשפו לזוועות 7.10, לוחמי עבר המתמודדים עם פוסט טראומה ממלחמות קודמות, בני משפחה שכולים, מפונים שאינם מצליחים לשוב הביתה לא רק פיזית אלא נפשית. התחושה העיקרית שהם מבטאים היא של קושי רגשי קיצוני, בדידות רבה, ואובדן כוחות.
כך לדוגמה התקשר לוחם מילואים, איש צעיר בעל משפחה, ששהה יותר מ-300 יום במילואים בלחימה, איבד את עבודתו כי לא הצליח לתפקד בעבודה גם כשחזר מהמילואים. הוא תיאר כי הפך לאדם עצבני וחסר סבלנות, כועס על כולם ומתקשה לתפקד כאב וכבן זוג. לתחושתו, יהיה קל יותר לכולם אם לא יהיה. לאחר מספר שיחות עימו חזר בו מכוונותיו, והסכים להתחיל טיפול.
בנוסף, לצד הפוסט־טראומה והדיכאון המוכרים, אנו רואים יותר ויותר מקרים של פציעה מוסרית – אותה חוויה מצמיתה שבה אדם חש שערכיו, אמונתו בצדקת דרכו או באדם, נשברו. זהו פצע שאיננו רק פסיכולוגי, אלא גם קיומי ורוחני. חלק מהפונים מתארים אשמה על כך שניצלו בעוד חבריהם נהרגו מול עיניהם, ובעיקר על כך שהיו חסרי אונים ולא יכלו לעשות דבר בסיטואציה.
האתגר המרכזי של "היום שאחרי" הוא הנטייה לשתוק. החברה עייפה, המדינה רוצה קדימה, אבל מי ששרד מרגיש לעיתים שאין מקום לכאבו. רבים חשים שהם "לא זכאים" לכאב , כי הם חיים, או כי אחרים סבלו יותר ולכן מגיע להם לקבל טיפול קודם. אחרים חשים שלמי שלא עבר מה שעברו אין יכולת להבין אותם, ולכן אפילו לא מנסים, וכך הולכים ושוקעים בבדידות קשה.
דווקא עכשיו, כשהמתח יורד, עולה הסיכון להתפרקות שקטה. הפגיעה בחוסן האישי והקהילתי היא אמיתית ומוחשית, והדחקה קולקטיבית רק מעמיקה אותה. חשוב לזכור, שבעוד שרבים יחזרו לשגרת החיים, יש בינינו רבים שעבורם השגרה לא תחזור להיות כשהיתה לפני 7.10 והמלחמה. הלוחמים שהקריבו את חייהם ובני משפחותיהם, הצעירים והצעירות שנרצחו בנובה, בני הקיבוצים והיישובים שנרצחו, ונחטפו, ובני משפחותיהם, וכל האזרחים והלוחמים שמתמודדים עם פציעה פיזית, או עם פוסט טראומה - הפציעה השקופה - עבור רבים מהם מתחילה עכשיו מערכה חדשה. וחובתנו היא לא להשאיר אותם לבד.
מה אפשר לעשות?
ללמוד לזהות סימני מצוקה, להקשיב למי שמתמודד וסובל, ולעודד אותו או אותה לפנות לעזרה מקצועית. ברוב המקרים, יש מה לעשות ואפשר לעזור, גם לאדם האובדני. בהרבה מהמצבים, היכולת לחוש מלווה ולקבל מענה גם ברגעים קשים יכולה לעשות את ההבדל. מדינה שיוצאת ממלחמה חייבת לדאוג גם ביום שאחרי, למלחמה שבנפש.
נדרשים עכשיו צעדים ברורים: הקמת רשת שיקום לאומית בתחום הנפש, בדגש על התמודדות עם השלכות המלחמה, ועם תגבור של אנשי מקצוע, ופיתוח מענים ייעודיים לשכול ולפציעה מוסרית, לצד טיפול פרטני, קבוצתי וקהילתי.
התמודדנו עם המלחמה הארוכה בתולדותינו כמדינה, עכשיו מתחילה ההתמודדות שלנו עם היום שאחרי. זה הזמן שבו אנחנו נבחנים כחברה על האופן בו נדאג ונתמוך בנפגעי המלחמה.
אל תישארו עם זה לבד לתמיכה וסיוע נפשי חייגו *3362 אנחנו פה בשבילכם 24/7.
הכותבת הינה ראש ועדת ההיגוי המקצועי בנט"ל, סגנית דיקן אוניברסיטת בר אילן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו