בנות ובני משפחות של שורדי שבי וחטופים חללים השתתפו היום (שני) בדיון בוועדת הפנים בנושא מערך הסיוע למשפחות החטופים, וקראו כי התמיכה המתקבלת כיום מהמדינה אינה מספקת.
מירב לשם גונן, אימה של שורדת השבי רומי גונן ששבה ארצה בעסקה לפני כשמונה חודשים, סיפרה: "אנחנו לא הצלחנו עדיין לחזור לשגרה, בחמשת החודשים הראשונים לא עבדתי ואני אמא שמחזיקה בית - מישהו צריך לממן את זה. המענה שניתן למשפחות השבים מבחינה כספית הוא לא רק לא מספק - הוא פשוט לא קיים".
לשם-גונן הזכירה גם את שורדי השבי הנזקקים לסעד טיפולי - שלא מקבלים מלווה צמוד באופן אוטומטי: "הבת שלי עברה שלושה ניתוחים - והליווי זו כל פעם מחדש מלחמה, זו נקודה קריטית לשיקום כי אי אפשר להשאיר אותם לבד".
גלעד קורנגולד, אביו של שורד השבי טל שהם, שיתף: "אני לא חזרתי לעבודה, העסק שלי התמוטט ואני לא מסוגל כרגע לחזור. אני והמשפחה שלי לא התנדבנו להידפק ב-7.10, המדינה צריכה להבין שזה דבר חריג יותר מכל אירוע שהיה כאן. המדינה צריכה להתחיל במענה של 10 שנים לפחות".
ענבל צח, בת דודתו של טל שהם, הרחיבה על נושא הטיפול במשפחות השבים אחרי השחרור מהשבי - גם באלו שאינם משפחתו הגרעינית של השורד: "יש מעגלים שליוו את המשפחות, והמדינה לא יודעת שהם קיימים".
היא סיפרה: "פניתי לקופת חולים כדי לקבל טיפול - לא בחינם - ודיברו איתי על שבעה חודשים קדימה. בשבעה חודשים, אמרתי להם, אני יכולה לקפוץ מהגג שבע פעמים, ואולי אז מישהו יראה מודעה בעיתון וייזכר במשפחות החטופים. אני לא רוצה לראות מודעה בעיתון עם שם שאני מכירה. אם יכלו לשנות ב-2 מיליון שקל את שם המלחמה, יכלו בהרבה פחות לעזור למשפחות ואנשים שזקוקים אחרי חודשים של מאבק".
חנה כהן, דודתה של החטופה החללה ענבר היימן, סיפרה על היחס מרשויות המדינה: "אחי, ששכל את הבת שלו ובקושי מתפקד, הגיש בקשה לביטוח לאומי וקיבל 20% - איפה המענה שנתתם למשפחות של החטופים החללים? הם איבדו מקומות עבודה ולא יחזרו לעבוד. אנחנו נישאר עם הכאב שלנו, והייתם צריכים לתת לזה את המענה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו