בימים אלו, כאשר המדינה נערכת לחזרתם של החטופים החיים והחללים מעזה, צפויה לצוף קשת של רגשות מעורבים: שמחה לקראת השבים, הקלה על התרת הספקות, אך יחד עם זאת גם כאב עמוק עם שובם של החללים וחשש משחרור המחבלים.
"המשפחות מתארות הצפה רגשית וחוסר שקט", אומרת עו"ס קלינית ליאת גוטמן, מומחית לטיפול בטראומה ומנהלת תחום הדרכה וחוסן בעמותת אנוש. "בימים כאלה חשוב לשוחח, לשתף ולתת למתח ולרגשות מקום. לדבר את הפחד, את ההתרגשות, את החרדה ואת התקווה - ולא להשאיר את הכל בפנים. דיבור יוצר הקלה ומאפשר לגוף לפרוק את העומס שהצטבר".
עם השיבה, עולות גם שאלות לגבי המפגש עצמו, לצד שאלות על מצב בן המשפחה שחוזר. "חשוב להיערך לכל תרחיש ולתת לגיטימציה לכל תגובה, גם של מי ששב וגם של מי שממתין לו", אומרת גוטמן. "הגוף והנפש החזיקו מתח עצום במשך תקופה ארוכה, ועכשיו מגיע הזמן לפרוק".
לדבריה, טבעי שהחטופים המשוחררים יבטאו דריכות, רגישות לגירויים, קושי בשינה או אי-שקט. "אלו סימפטומים נורמליים למציאות לא נורמלית", היא מדגישה. "יחד עם זאת, אנחנו נוכחים גם בעוצמה יוצאת דופן של הנפש האנושית - בכוח ההסתגלות, בתושייה, ביכולת להתארגן מחדש. לפעמים אנחנו מופתעים מעומק הפגיעה, ולפעמים מעומק החוסן. שני אלה יכולים להתקיים במקביל".
"חופש הבחירה - מתנה אמיתית"
למשפחות הממתינות היא ממליצה להגיע למפגש עם ציפייה לשינוי, אך גם עם רגישות וגמישות. "אל תניחו שאתם יודעים מראש מה נכון. תשאלו. תבדקו מה נוח לו, מה מתאים לו, מה מרגיש נכון באותו רגע. כשאתם שואלים - אתם מעניקים לו חופש בחירה, ואתם עצמכם לומדים לייצר מרחב רגיש ומכיל. אחרי תקופה כה ממושכת שבה ניטלה ממנו העצמאות, זו מתנה אמיתית".
"ייתכן שיעלו מחשבות קשות או זיכרונות מהשבי", מוסיפה גוטמן. "חשוב לתת להם מקום, לא למהר להרגיע או להסביר. זהו שלב חיוני שבו הם מנסים לבנות לעצמם סיפור חדש ומשמעותי על מה שעברו. תפקיד המשפחה הוא להיות שם, להקשיב ולאפשר".
היא מסכמת בכך ש"אנחנו מצויים במציאות מורכבת שבה יד אחת שלנו שמחה ומחבקת את השבים, ויד שנייה מנגבת את דמעות המשפחות שמקבלות את יקיריהן בחזרה כחללים. כחברה וכיחידים אנחנו נדרשים להחזיק את שני הקצוות האלה יחד - בלי לבטל אף אחד מהם. זהו אתגר רגשי, אבל גם ביטוי עמוק של אנושיות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו