גיתית פרימה אברמוביץ בת ה-44, רווקה ללא ילדים, מתגוררת בבנימינה עם זוג הוריה - שניהם דור שני לשורדי שואה.
אביה של גיתית חלה בגיל צעיר וכיום סיעודי, וגיתית עצמה לא עזבה את הבית מאז 7 באוקטובר - וכיום מתקיימת מקצבת נכות צנועה. כעת, היא חושפת לראשונה את האגרנות הקשה ממנה היא סובלת - ויוצאת בקריאה אמיצה לעם ישראל: אם זה קרה למישהו נוסף, תדעו שאתם לא לבד, ויש פתרון להכל.
״הייתה לי ילדות רגילה״, היא פותחת ואומרת בקול עדין. ״הייתי ילדה נמרצת, שובבה, חייכנית. הוריי עבדו רוב הזמן, אך תמיד הרגשתי את האהבה והדאגה שלהם אליי ואל אחי״, היא בוחרת לספר בשיחה עם ״ישראל היום״.
ואז, כשהייתה בת 9, אביה לפתע קרס בריאותית - וחלה מאוד. ״זה השפיע על כל בני הבית, ובפרט עליי - הילדה של אבא. כבר אז התחלתי להיות ילדה בלגניסטית, ילדה שלא מוכנה לסדר את החדר - ושגם אף אחד לא יגע לה בדברים״, היא מודה ומייד מסבירה, ״הוריי הם אגרנים כמו סבא וסבתא ז"ל, ששרדו את השואה - היה להם פחד מתמיד שיחסר להם משהו״.
בגלל מחלת אביה היא החלה להתערער נפשית, ובמטרה להיאחז בדבר מה יציב - גיתית מספרת שהחלה לאגור. ״נכנסתי להרגשה שבמידה ומשהו יקרה לי - אהיה מוגנת בזכות האגרנות, ועם הזמן זה רק הלך והחמיר״.
ואז הגיע האירוע שטרף את הקלפים
גיתית מספרת שמאחר שאביה חלה והיה נוסע תכופות לבית החולים, היא ואחיה היו נשארים אצל השכנים. ״לא הייתה לנו משפחה בבנימינה, ולצערי השכנים ממולנו ניצלו את המצב. בהיותי ילדה כמעט בת 10, עברתי על ידי אותם שכנים התעללות מינית קשה, ומתוך פחד, בושה ואשמה - לא גליתי זאת לאף אחד״, היא משתפת בכאב.
״רק בגיל 26 חשפתי את זה בפעם ראשונה לעובדת סוציאלית של קופת חולים, ושם הובן שיש לי הפרעות אכילה. כילדה הייתי במשקל עודף, כי בדיוק כמו כל הבלגן מסביבי - רציתי שהשומן יגן עליי. בתור מי שעברה פגיעה מינית, רציתי להעלם, ואח"כ רציתי להשמין בכדי שהתוקפים שלי יגעלו ממני -ויפסיקו״, היא מתארת בדיעבד.
לצד תחושת הבדידות הקשה והחרמות שעברה, כמי שנתפסה כ׳מוזרה׳ - גיתית גדלה ובסופו של דבר התגייסה לצבא, סיימה תואר ראשון ועברה לגור בדירה משלה.
״בשלב הזה הפכתי לפריקית של ניקיון וסדר, כי כך שלטתי בחיי. כלכלתי את עצמי, היו לי חיי חברה פתאום - והפרעות האכילה שלי היו עם סימפטומים מופחתים. בעצם הצלחתי לחיות לצד הפוסט טראומה״, היא מתארת, וחיוך נוסטלגי מקשט את פניה.
לאחר שסיימה את התואר הראשון, חזרה לגור בבית הוריה מנסיבות כלכליות, ולתקופות קצרות התגוררה עם בני זוג מתחלפים. ״אחרי הפרידות, התחלתי לצאת פחות ופחות מהבית. המצב שלי החל להידרדר ונכנסתי לאשפוזים קשים וארוכים - הפרעת אכילה, מחלקות סגורות. רק לאחר כחודש וחצי, למרות מצבי, החלטתי לחזור לעבוד״, היא מסבירה.
גיתית החלה לעבוד בסטודיו לאימונים בשרונה (תל אביב), ולאחר תקופה של שבועיים-שלושה, הגיעה לפתע המכה השנייה.
״ב׳יום בהיר אחד׳ שמעתי יריות וצעקות מהסטודיו שבו עבדתי, ותוך שניות הבנתי שיש פיגוע בשרונה. יצאתי החוצה והתחלתי לתת סיוע לאנשים בזירה, זה היה במקס ברנר. היה המון רעש ובלגן, אבל רציתי לטפל בפצועים״, היא מספרת.
אבל מה שגיתית לא ידעה, והבינה רק מאוחר יותר, אולי מאוחר מדי - זה שהאירוע המדובר יעורר מחדש את הטריגרים שסחבה. ״כאילו לא מספיק מה שעברתי עד עכשיו, כבר באותו הלילה הבנתי שמשהו לא בסדר איתי".
"צחקתי ואז בכיתי ללא הפסקה, הגעתי הביתה ולא הבנתי איך דבר כזה אכזרי יכול לקרות. בלילה דיברתי עם המטפלת שלי ובבוקר התקשרתי לרופא המשפחה, שמיד הפנה אותי למיון. קבלתי טיפול ראשוני ועדיין לא הבנתי עד כמה חיי הולכים להשתנות״.
מאותו הרגע, גיתית מספרת שהחלה רגרסיה חמורה במצבה, כפי שלא חוותה מעולם. ״הגעתי ל-43 קילו, היו לי סיוטים בלילות, התקפי חרדה וזעם. ניתקתי כל קשר חברי שהיה לי באותה עת והתחלתי להסתגר בבית״, היא מפרטת.
בשלב זה, אולי ככלי לריפוי עצמי, גיתית החליטה שמתוך הבית היא תפתח חמ"ל לסיוע בהתנדבות מלאה. ״מהר מאוד הבית הפך למחסן ענק שלא ניתן לזוז בו, תרומות הגיעו ונמסרו הלאה - והבנתי שהעזרה שלי לאחרים מפחיתה את קשיי ההתמודדת עם הבעיות שלי״.
אלא שלמרות העשייה, מאז הפיגוע גיתית מספרת שלא הצליחה לחזור לעבודה או לתפקוד רגיל, ואז הגיעה השבת השחורה - שחתמה את הדברים. ״למעלה מארבע שנים שאני לא מסוגלת לסדר את הבלגן שצברתי, אני ממש חוששת מה יקרה אם אסדר אותו - מפחדת פחד מוות שמשהו לא יגן עליי יותר״, היא חושפת בקושי.
״חשוב להבין שאגרנות לא נגרמת סתם ככה, רק כי אני בן אדם לא מסודר - זה עניין נפשי שמתעורר לרוב עקב טראומה, ובמקרה שלי זו פוסט טראומה מורכבת. עד היום אני לא מצליחה לבצע פעולות פשוטות כמו לצחצח שיניים או להחליף מצעים - לא כי אני לא רוצה, אלא כי הרצון לא מספיק״, היא מנסה לתאר.
בעקבות אירועי 7 באוקטובר, למרות חמ"ל הסיוע שהעסיק אותה, מצבה של גיתית הפך לדבריה לבלתי נסבל. ״נכנסתי ללופ שלא הצלחתי לצאת ממנו. אם הפיגוע החמיר את מצבי הנפשי והבריאותי - אז לאחר 7 באוקטובר, אני כבר ממש אדם מת״, היא אומרת, ומייד מסבירה: ״לפני כן עוד נשארו לי מעט חלומות, אמונה, מטרה".
"אבל אז הכול בבת-אחת נעלם. לא נרדמתי חודשים, לא ישנה ולא אוכלת, כל היום רק צופה בחדשות כדי להיות בסוג של ׳שליטה׳ על החיים. ובמקביל, מפחדת שיכנס לי דרך החלון מחבל או אנס - יש לי פוביות שמעולם לא היו לי לפני כן״.
מדוע החלטת לחשוף הכל דווקא עכשיו?
״לא אשקר, אני מתביישת מאוד״, אומרת גיתית בקול רועד, אך מלא בכוח נסתר. ״המשפחה שלי גם מאד מתביישת במצב שלי. בפרט, כי הייתי במצב טוב בעבר - אז הם לא מבינים, לא יודעים להכיל ולהתמודד, כי זה לא שנניח עכשיו אין לי רגל/יד שניתן לראות״, היא מפרטת, ״אז גם אם הם רואים שאני במצוקה והתקף - זה לא נתפס״.
לצד זאת, חשוב לגיתית לציין שמדובר בתופעה רחבה למדי, שאסור להתעלם ממנה. ״אם זה קורה למשפחה שלי, זה קורה בעוד משפחות״, היא מבהירה, ״אז אני בוחרת לשים את הבושה והפחד בצד, למרות שאני מתה מפחד ממה שיאמרו או יחשבו עליי".
"אולי אני עושה טעות שאני משתפת את זה קבל עם ועדה - אבל זה הדבר הנכון לעשות, במטרה שאצליח להגיע לכמה שיותר אנשים, כדי לעורר מודעות ולפתוח לאנשים את העיניים״. היא מוסיפה, ואז מדגישה: ״זה דבר שצריך להיות על סדר היום, בפרט בתקופה הזו״.
מה היית רוצה שאנשים יידעו על חיים עם קומפלקס טראומה בתקופה הזו?
״חשוב שתהיה מודעות – הן למשפחה הקרובה, וגם לחברים״, גיתית מציינת. ״אם אתם רואים מישהו במצוקה, תפנו אליו. תשאלו מה הוא צריך, האם ניתן לעזור בדרך כלשהי. אל תבטלו אותו - תכילו, תקשיבו״.
ולאנשים שחווים קשיים דומים בעצמם, היא מזכירה: ״ניתן לחיות עם זה ולצד זה. אומנם אין פה החלמה או הבראה, אבל יש אפשרות לחיות רגיל ככל שניתן. זה אולי לא מנחם, אבל חשוב שתדעו שאתם לא לבד״.
דבר נוסף שחשוב לגיתית להבהיר, רלוונטי בימים אלה ללא מעט ישראלים: ״אני רוצה לומר שזו לא בושה ללכת לפסיכיאטר או לקבל תרופות שהן קביים ולפעמים גם מצילות חיים. לא לפחד לבקש עזרה, כי ללא טיפול נפשי מתאים, לא ניתן לסדר את ה׳בלגן׳ - לא רק בבית, אלא גם בחיים״, היא מדגישה לבסוף.
נקודה אחרונה שחשוב לגיתית להעלות, לצד רבות אחרות, היא שחשובה לא פחות היא תמיכה מהמעטפת הקרובה של האדם החולה. ״כדאי שגם המשפחה תיעזר בטיפול, כדי לדעת איך להתנהג מול בן/בת המשפחה, ועל מנת לא להחמיר את מצבו. יש להבין שהסביבה הקרובה לאדם החולה גם סובלת וחסרת אונים".
"אני יודעת שהמשפחה שלי אוהבת אותי אבל זה לא מספיק, הם גם זקוקים לעזרה. ועם כמה שזה מפחיד כדאי ללכת לקבל הכרה מביטוח לאומי, רווחה, משרד הבטחון - כדי לקבל סל שיקום, סיוע בדיור, לימודים, עבודה, ולהיתמך במה שמגיע לכם״.