בשבועות האחרונים מתמודדת מדינת ישראל עם גל התאבדויות של חיילי צה"ל. חייל נמצא ירוי בבסיס בצפון, לפניו חייל נוסף שם קץ לחייו באור יהודה, ושבוע קודם לכן אותר קצין מילואים ביער שווייץ בסמוך לטבריה כשהוא ללא רוח חיים. באותה תקופה נוספו עוד שני מקרים של לוחמים שהתאבדו, לצד לוחם צנחנים שנפצע קשה בניסיון התאבדות.
מדובר בתופעה הולכת ומתרחבת: בשנת 2024 נרשמו 21 התאבדויות בצה"ל - המספר הגבוה ביותר זה יותר מעשור - וכבר מאז תחילת 2025 נספרו 18 מקרים נוספים. מאחורי המספרים היבשים הללו מסתתרות משפחות שבורות, שאיבדו את היקר להן מכל. שוב ושוב הן חוזרות על אותו משפט כואב: "כל הסימנים היו שם, אבל המערכת לא ראתה, לא הקשיבה, לא פעלה בזמן".
סימני האזהרה היו ברורים: התפרצויות זעם, הסתגרות, חוסר שינה וסימני חרדה. אבל במקום מערך חירום יעיל שמאתר ומטפל, המשפחות נותרו להיאבק לבדן מול הביורוקרטיה.
לא היה אבחון
"אחי לא היה מאובחן עם פוסט־טראומה מורכבת", מספרת לונה, אחותו של רס"ל (מיל') ולדיסלב סרגיינקו ז"ל, שנמצא ללא רוח חיים בזמן שירותו במילואים. "היינו במפגש אחד עם פסיכיאטר פרטי, כי הוא הראה תסמינים שמשהו לא בסדר איתו. היו לו התפרצויות זעם משום מקום, בעיות בשינה, התפתחו לו הפרעות קשב וריכוז קשות שלא היו קודם. הוא התקשה לבצע פעולות פשוטות והתחיל להתבודד. העביר הרבה זמן לבד וביקש הרבה זמן לעצמו".
ולדיסלב עלה לארץ בתוכנית "סלה ניצנה", ולאחר שחרורו הפך למתנדב בפרויקט הכנה לגיוס. הוא השאיר אחריו אישה ותינוק בן שנה וחצי. "שמנו לב שמשהו לא בסדר, וזיהינו את המצוקה, אבל העזרה לא היתה נגישה. התקשרתי לאגף השיקום של משרד הביטחון, כי לא היה לי מושג לאן פונים. ציפיתי שהם יכוונו אותי. היא רק לקחה ממני פרטים, אבל הם לא חזרו אלי. היא גם לא העבירה את המידע לצה"ל.
"ניסיתי להשיג פסיכיאטר דרך קופת חולים, אבל התור היה לעוד חצי שנה. הבנתי שאין לי את הזמן. הלכנו לפסיכיאטר פרטי, כאמור, שעלה הרבה מאוד כסף. היתה פגישה אחת, והוא נתן לו נוגדי דיכאון וכדורי שינה. ולדיסלב היה אמור להתחיל תהליך של אבחון ולמלא שאלונים, אבל חודש אחרי הפגישה זימנו אותו למילואים.
"אם יש פנייה למשרד הביטחון על חייל שחזר וסובל, המידע חייב לעבור לצה"ל. אבל כיום גם חיילים פוסט־טראומטיים מקבלים זימונים למילואים, כי אין סנכרון בין צה"ל לבין המערכות של משרד הביטחון. אם היה סנכרון, ייתכן שההתאבדות היתה נמנעת. ואם חיילים פוסט־טראומטיים רוצים לא להגיע למילואים, הם עוברים ביורוקרטיה מתישה וצריכים להביא מסמכים. צריך לזכור שחייל פוסט־טראומטי הוא לא מישהו שביורוקרטיה באה לו בקלות".
העדות של לונה חושפת את השבר שבין המערכות: משרד הביטחון לא מעביר מידע לצה"ל, צה"ל לא מזהה בעצמו, והמשפחה נותרת להתרוצץ בין קופת החולים, פסיכיאטר פרטי וקריאות לעזרה שלא זוכות למענה. מדובר בכשל מערכתי עמוק, ובהיעדר מנגנון שמחבר בין נקודות המידע. כשמדובר בחייל פוסט־טראומטי, כל טופס ביורוקרטי או יום של דחייה בתור עלול להיות קריטי.
דרש שיהיה שקט
ב־19 באפריל 2024, זמן קצר לפני פסח, ניר דורון אברהם הכין ארוחת בוקר לנופר ולשלושת ילדיהם. הוא אמר שהוא קופץ לרכב להביא משהו. כשלא חזר כעבור חצי שעה, אשתו נופר יצאה לבדוק אם הכל בסדר, אבל הרכב לא היה שם. היא שמה לב שהכספת פתוחה ושהנשק האישי שלו חסר, והזעיקה את המשטרה. כעבור זמן לא רב הוא נמצא ירוי ברכבו בעיר מגוריו.
נופר: "הוא היה בעזה, נפצע ויצא. שמנו לב לסימנים קטנים, למשל שהוא היה נעלם במפגשים משפחתיים ובארוחות שבת. בבית הכנסת הוא היה יוצא החוצה ויושב לבד על ספסל, שזה דבר ששמעתי עליו רק בדיעבד.
"חלק מהפציעה שלו באוזניים הובילה לטנטונים, שגרמו לו קושי גדול. ניר היה אדם רגוע, מכיל, שלו, בעל שאני מאחלת לכל אישה. האבא הכי מדהים בעולם. ופתאום הוא דרש יותר שקט, בהרמת קול. אנחנו הורים לשלושה ילדים קטנים. גם בבית של ההורים שלו הוא ביקש שקט ושלא ירימו את הקול.
"אני לא מאשימה את הצבא, אבל תעשו משהו. בכל שבוע שומעים על מקרים חדשים. זה לא הגיוני שאנשים יוצאים מעזה ולא מקבלים טיפול ראוי. כפי שהצבא מכריח להגיע למילואים, הצבא יכול להכריח לקבל טיפול. לא כל לוחם מתאים לימי עיבוד קבוצתיים. המטרה היא לאתר את מי שזקוקים לסיוע נפשי, אך בפועל זה לא עובד. גם מי שאומר שהוא לא זקוק לסיוע צריך את המקום לפרוק ולתמוך. התמודדתי עם שלושה ילדים קטנים ועם בעל שנכנס ויוצא מעזה, עם חרדות ועם הפחד שיקרה משהו. כאדם שחי בתוך הכאוס, אני לא יכולה לראות את הסימנים.
"הצבא לוקח אנשים נורמטיביים, והוא צריך לקבל עליהם אחריות, לטפל בהם ולהחזיר אותם נורמטיביים הביתה. למה זה לא קרה לניר בעבר? למה הוא לא התאבד לפני שנתיים? הדבר היחיד שהשתנה זה המלחמה. הוא נכנס ליישובים, אסף שם גופות, נכנס ויצא מעזה. ניר יצא לשירות בשמחת תורה. בכיתי והתחננתי בפניו שיישאר. והוא, בצורה טוטאלית, בלי שאלות ובלי תהיות, יצא להגן על האחים שלו ועל המדינה שלו. למה לצבא אין אותה אחריות וטוטאליות כלפי אותם אנשים שנתנו את חייהם?
"זה נפל עלי בלי הכנה. ניר ז"ל היה האדם הכי אופטימי בעולם. חברים שלו אומרים שאם הם היו עושים רשימה, הוא היה האדם האחרון ברשימה שיש סיכוי שיתאבד".
"אין מי שיקשיב"
שני הסיפורים מדגימים מציאות קשה: לוחמים שחוזרים מהשטח עם זעזוע עמוק אחרי שנחשפו למראות קשים, נפגעי רעש ופציעות, נאלצים להסתדר לבד. הם מתוארים כאנשים נורמטיביים, אופטימיים, מסורים למשפחותיהם. רק אחרי המלחמה החלו להופיע סימנים מדאיגים. אבל המערכת לא הגיבה.
העדויות מתלכדות לכדי תמונה רחבה: המערכות הצבאית והמערכת האזרחית פשוט לא מחוברות. משרד הביטחון לא מתאם עם הצבא, קופות החולים לא מספקות זמינות, ומנגנוני איתור פנימיים לא מצליחים לאתר את מי ש"נעלמים" לתוך עצמם. כל סימן כזה - בקשת שקט חריגה, הסתגרות, בעיות שינה והתפרצויות זעם - היה יכול להדליק נורה אדומה. אבל בפועל, הנורות האדומות נותרו מפוזרות בין מערכות שונות, ואף אחת מהן לא חיברה אותן לכדי תמונה שלמה.
התוצאה של ההתנהלות הזאת הביאה לכך, בין היתר, שהשנה התאבדו בצה"ל 18 בני אדם, בשנת 2024 כולה היו בצבא 21 מקרי אובדנות, בשנת 2023 היו 17 מקרים ובשנת 2022 14 מקרים.
המציאות הזו הופכת לטרגדיה לאומית מתמשכת. בעוד המדינה והצבא מציבים דרישות טוטאליות - להתייצב, להילחם ולמסור את הנפש - הם לא מצליחים להשיב באותה טוטאליות כשמדובר באחריות לחיי הלוחמים אחרי הקרב.
המשפחות של ולדיסלב סרגיינקו ושל ניר דורון אברהם, כמו משפחות נוספות, מבקשות דבר אחד: להפסיק להתעלם מהסימנים. להקים מערך שיבטיח שאף חייל שחוזר אחרת לא "ייפול בין הכיסאות". ועד שזה יקרה, ממשיכות להתרחש התאבדויות בקצב מבהיל - וצריך תמיד לזכור שכל אחת מהן היא טרגדיה שניתן היה למנוע אותה עם טיפול נכון ותשומת לב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו