פיקוד בלי עורף: מלחמת "עם כלביא" הסתיימה, אך לנוער בסיכון ההתמודדות רק מעמיקה

מלחמת "עם כלביא" אולי הסתיימה רשמית, אך עבור הילדים ובני הנוער בכפרי הילדים של עמותת "כפרי ילדים אס או אס", ההתמודדות רק הולכת ומעמיקה.

העמותה מפעילה את כפרי הילדים "מגדים" שבמגדל העמק ו"נרדים" שבערד, המיועדים לילדים ובני נוער החיים ללא עורף משפחתי בסיכון מיידי. בעוד שברחבי הארץ מנסים לשוב לשגרה, בכפרים ממשיכים להתמודד מדי יום עם ההשלכות של תקופה מתוחה, ממושכת ורוויית חרדה.

בכפר הילדים "מגדים" שבמגדל העמק, חגית מלול, אם בית ל־12 ילדים בגילאי 7–10, חיה את התקופה הקשה יחד איתם, ודואגת לא רק להם אלא גם לבנה ובתה התאומים, המשרתים כלוחמים בצה"ל. "הילדים בכפר, כמו כולנו, היו בתוך המלחמה הזו כמעט שנתיים", היא מספרת. "הם חוו אזעקות בעבר, אבל הפעם זה היה אחר – מאיים יותר, מבלבל יותר. ילד אחד אמר שהוא חושש שטיל מאיראן יגיע לעזה ויפגע בחטופים. אחר שיתף שהוא פוחד שייפגעו בי. ילד נוסף צייר בית עם גינה ואמר שהוא פוחד שכל היופי הזה ייהרס".

"ממשיכים לחלום סיוטים"

בכפר מתקיימות פעילויות ייעודיות לעיבוד רגשי, כמו סדנאות על פחד – במטרה לאפשר לילדים להבין, לדבר ולנשום. "הסברנו מה זה פחד טוב, שמגן עלינו, לעומת פחד שמשתק", משתפת חגית. "הם ציירו, שיתפו, דיברו. אלו רגעים קשים – אבל גם עמוקים".

העדויות האישיות ממחישות את עומק התחושות: א', בן 10 מהמגזר הבדואי, שלא ביקר את משפחתו כבר שנתיים, דאג לאביו שמתגורר סמוך לחיפה.
ע', בת 6 וחצי, מתקשה בכל פעם להיפרד ממשפחתה ולחזור אל הכפר. "היא משתפת בגעגועים, חוששת ודואגת – אבל היא לא לבד", אומרת חגית.
"המשכנו לפעול, ליצור, לשחק, לחגוג מסיבות גם בממ"ד, ולמלא אחד את השנייה באהבה – הילדים אותי, ואני אותם".

שחר גינדה, בת 27, רכזת ההדרכה בכפר, מלווה את בני הנוער בגילאי 13–18, מספרת: "ראיתי איך בני ה־18 שלנו מסייעים לצוות בפינוי הצעירים לממ"דים, מרגיעים, מצחיקים, משמשים דוגמה. דווקא מתוך הקושי נבנה חוסן – חי, נושם ומרגש".

יש מי שעבורם המלחמה לא הסתיימה

גם לאחר שהטילים חדלו והכותרות השתנו – הרגשות נשארים. ילדים ללא עורף משפחתי, שחוו את המלחמה מבפנים, ממשיכים לשאת איתם פחד, אי-ודאות ותחושת בדידות. השקט שבחוץ אינו משקף בהכרח שקט פנימי.
"השקט החיצוני לא תמיד מביא איתו רגיעה פנימית", אומרת נלי גבע מנכ"לית עמותת כפרי הילדים אס או אס "יש ילדים שממשיכים לחלום סיוטים, אחרים מתקשים להתרכז או להביע את עצמם. אנחנו כאן עבורם – ולא נרפה".

גם הצוותים עצמם – חינוכיים, טיפוליים ותפעוליים – נושאים בעול כבד ומתמשך. השחיקה, התחושה של "שגרה במלחמה", והצורך לתת מענה רגשי עמוק – נמשכים גם אחרי ההפוגה. "מאז 7 באוקטובר אנו פועלים תחת שגרת חירום, והמלחמה הנוכחית רק העמיקה את האתגר", מוסיפה נלי גבע, "הילדים בכפרים שלנו, שחיים ללא עורף משפחתי, זקוקים לנו עכשיו יותר מתמיד. הצוותים נותנים מעל ומעבר – אבל הם זקוקים לעזרה".

קריאה לציבור: גם בימים אלו אנו זקוקים למתנדבים בוגרים, זמינים, בעלי ניסיון או גישה לילדים – בעיקר מהצפון ומהדרום – שישתלבו בפעילות החינוכית והרגשית בכפרים.