כמו רולטה רוסית: הדילמה האכזרית של בעלי המוגבלויות בדרך למקלט

בכל אזעקה, סילביה יפרח מרמת גן עומדת בפני החלטה בלתי אפשרית: לרדת שלוש קומות למקלט ולנטוש מאחור את בעלה החולה, או להישאר איתו ולהסתכן במוות.

אלי, בן זוגה, סובל ממחלת ריאות חסימתית כרונית (COPD), מחובר למחולל חמצן 24 שעות ביממה, ומוגדר כמועמד להשתלת ריאות. הם גרים בקומה שנייה, בלי ממ"ד. "אני בלית ברירה משאירה אותו בחדר לבד ויורדת," היא אומרת בבכי. "הבת שלי באיטליה מתחננת שאשאר, שלפחות תישאר לה אמא".

סילביה לא ישבה בחיבוק ידיים, היא ניסתה הכול: "התקשרתי ללשכת הרווחה. הם רוצים לשלוח אותי לבית חולים או לבית אבות. אבל המערכת החיסונית שלו חלשה, ואני שומרת עליו כמו צמר גפן. גם בבית החולים אמרו שזה מסוכן עבורו. בלשכת הרווחה ברמת גן אמרו לי שאין מה לעשות. שלחו אותי להנדסה רפואית, מעבירים אותי מאחד לשני".

"התקשרתי לעיריית רמת גן" אמרה סילביה. "גם הם אומרים שאין מה לעשות. אמרתי להם שראיתי ששלחתם אנשים לכפר המכבייה. הם אמרו לי שהם עוזרים רק למי שהבית שלו נהרס. אני שומעת את הבומים, ואני הולכת למות. אני משאירה אותו לבד ואני נקרעת. בתוך המקלט גם לאנשים בריאים אין אוויר. אין לי שום פתרון. אני כל היום בטלפונים. שאלתי את לשכת הרווחה 'את מציעה לי להשאיר אותו למות?"'

סילביה מבקשת פתרון פשוט. "אני צריכה שיפנו אותי למלון שיש בו ממ"ד בקומת קרקע. אני בטוחה שיש כזה. ואז יהיה לי קל להכניס אותו עם כיסא הגלגלים לממ"ד, או שיעזרו לנו למצוא דירה עם ממ"ד. אבל כולם אומרים לי שאין מה לעשות. שימצאו לי פתרון. אני מתחננת. אני לא מחפשת לוקסוס. אני רק רוצה שהוא יישאר בחיים".

גם ציפי אונגר, בת 55 מחיפה, מתמודדת עם מציאות דומה. שלוש מתוך ארבע חוליות בגבה נשברו, בנוסף לפריצות דיסק קשות." אני מתקשה ללכת בלי הרולטור זה כמו הרגליים שלי. מיום שישי לא יצאתי מהבית. אם יש אזעקה, אני לא יכולה לשכב על הכביש. ואם אשכב לא אוכל לקום. אין בבניין שלי מקלט או ממ"ד. אני נשארת בדירה. בפרוזדור יש חלונות  אני לא יכולה לעמוד שם.  יש לנו בחיפה את בז"ן. כשזה התפוצץ זה היה הסיוט הכי גדול שלי. המקלט הכי קרוב בסוף הרחוב, ואני לא אספיק להגיע אליו. אין ממי לבקש עזרה. אני יכולה ללכת למקלט ולהישאר שם כל הלילה  אבל לא יכולה לישון על מזרן או כיסא. אין תחבורה."

1.7 מיליון ישראלים עם מוגבלות ורבים מהם פשוט לא יכולים להתמגן

על פי הלמ "ס והמכון לחקר מדיניות של ג'וינט ישראל, חיים בישראל כ‑1.7 מיליון אנשים עם מוגבלות. רבים מהם חיים בדירות ישנות ללא ממ"ד, ללא מעלית, ללא נגישות למקלט, וללא כל דרך להגיע למרחב מוגן בזמן אזעקה.

סקר שנערך על ידי עמותת "נגישות ישראל "ב‑2023 העלה ש‑42% מהאנשים עם מוגבלות לא נגיש להם מרחב מוגן כלל, או שהוא אינו מותאם לצרכיהם. כמעט מחצית מהאנשים עם מוגבלות בישראל חשופים לסכנה ממשית בכל התרעה.

המדינה הבטיחה ולא קיימה: התקנות תקועות מאז 2006

לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (1998), כל אדם עם מוגבלות זכאי לנגישות לכל שירות ציבורי  גם במצבי חירום. החוק מחייב את משרד הביטחון לקבוע תקנות שיבטיחו נגישות לפינוי, מקלטים ופתרונות מותאמים. התקנות היו אמורות להתקבל עד 2006, והיישום המלא שלהן עד 2018. שנת 2025  והן עדיין אינן קיימות.

ד"ר עדית סרגוסטי, אחראית קידום מדיניות בארגון "בזכות", אומרת: "ההתמהמהות בהתקנת התקנות וביישומן מסכנת את חייהם של אנשים עם מוגבלות. המצב שבו אנשים פשוט לא יכולים להתגונן, רק בגלל המוגבלות שלהם  הוא בלתי נסבל. חובתה של המדינה לדאוג לפתרונות  בין אם דרך פינוי למלונות עם מרחב מוגן, או דרך פתרונות נגישים אחרים."

האחריות המפוזרת  ורשות אחת שלא עושה את שלה – עולה השאלה מי אחראי?

• משרד הביטחון:  אמון על התקנת התקנות. לא עשה זאת.
• משרד הפנים :  אחראי על תקני בנייה, אך פטור כל עוד התקנות לא קיימות.
• משרד הרווחה והרשויות המקומיות : אמורים לתת מענה פרטני, אך בפועל מגלגלים אחריות.

יובל וגנר, יו"ר ומייסד עמותת "נגישות ישראל", מספר כי מיזם "האפוד הסגול" פועל כדי לספק מענה מיידי במקום שבו המדינה כושלת  "המיזם עובד בשגרה על היערכות מראש, ובזמן חירום  על פינוי נגיש, מותאם, אישי ורגיש. אחרי האירוע אנחנו דואגים גם לצרכים חיוניים כמו תרופות, ציוד רפואי ועוד".

וגנר מוסיף ומשתף על אלפי הפניות מאנשים עם מוגבלות שמשתפים אותו במצוקה מאז פרוץ המלחמה. "מה שאנחנו שומעים מהשטח זה תסכול, חרדה, פחד, אפליה, קושי אדיר. לכולם קשה  אבל לאנשים עם מוגבלות קשה שבעתיים."

ומה עם מי שלא שומע את האזעקה?

ד"ר טלי מרקוס, מנכ"לית ארגון "בזכות", מדגישה בעיה נוספת שהמדינה מתעלמת ממנה: אנשים עם מוגבלות בשמיעה שלא שומעים את האזעקות כלל. לדבריה, המדינה מתעלמת מהחובה להנגיש התרעות מצילות חיים."המדינה מסתפקת באפליקציה של פיקוד העורף, אך זו לא מספקת פתרון אמיתי: היא דורשת טלפון חכם, תלויה באינטרנט ולעיתים מתריעה באיחור או לא בכלל. יש אוכלוסיות שלמות בלי טלפון חכם, או שאינן נצמדות אליו בכל רגע"  לדבריה, נדרש פתרון שיחובר ישירות למערכת ההתרעה הלאומית ויפעל גם באמצעים אחרים כמו ויברציות, תאורה או חיבור למיטה. לדבריה, ארגון בזכות עתר לבג"ץ כבר באפריל 2024, והמדינה התחייבה לפעול אך טרם נבחר אמצעי ולא החלה חלוקה." המדינה התחייבה לעדכן את בג"ץ עד יום ראשון הקרוב (22.6). בינתיים מתקיים כעת מפגש שיזם פיקוד העורף עם אנשים עם מוגבלות בשמיעה. הדוברת שלנו שנמצאת שם מדווחת שהמשתתפים זועמים: פיקוד העורף לא מספק פתרונות רלוונטיים, אלא רק מציע להסתמך על אפליקציה או על אדם קרוב.

יתרה מזאת ח"כ גלעד קריב אמר לישראל היום ״ממשלת ישראל צריכה היתה להערך מראש עם תוכנית לפינוי קשישים עריריים ואנשים עם נכויות קשות. העדר תכנית כזו גובלת בהפקרה של ממש. אני קןרא למשרד הרווחה להתארגן על המהלך באופן מיידי. מדובר בחובה של המדינה כלפי אזרחיה. לא במחווה של רצון טוב.״

גם ח"כ מירב כהן (יש עתיד) פנתה השבוע בקריאה דחופה לשרי הרווחה והבריאות, ולמוסד לביטוח לאומי, לגבש פתרונות מיגון מידיים עבור קשישים, נכים וחולים סיעודיים שאינם מסוגלים להגיע למקלט בעת אזעקה.

המכתב נשלח לשר הרווחה יעקב מרגי, שר הבריאות אוריאל בוסו, מ"מ מנכ"ל הביטוח לאומי צביקה כהן ושר הביטחון ישראל כ"ץ

תגובת משרד הרווחה והביטחון החברתי: "המשרד משקיע מאמצים רבים לאיתור אנשים עם מוגבלות ולמיפוי צרכיהם, במיוחד בעת חירום. מסגרות הדיור החוץ-ביתיות המופעלות עבור אנשים עם מוגבלות ממשיכות לפעול כסדרן ומוגנות בהתאם להנחיות פיקוד העורף. לכל דייר ולמשפחתו ניתן מענה מותאם, לרבות איסוף מידע על צרכים שעלו בתקופה זו. כמו כן, ניתנה הנחיה לכלל המפעילים ליצור קשר יזום עם מקבלי שירותים בקהילה לזיהוי צרכים ומצבי סיכון, הענקת שעות סמך נוספות, ביקורי בית בעת הצורך ועוד. המשרד מפעיל מענים פרטניים לפי צורכי האדם והשפעת מצב החירום, בהם: תגבור מוקד 118, הרחבת מוקדים ייעודיים לטיפול רגשי, הפצת חומרי הדרכה, ליווי במציאת מקומות מונגשים לאנשים שפונו מביתם. בתי האבות של המשרד נמצאים במבנים ממוגנים ומקבלים מענה פרטני על פי הצורך. כמו כן, מסגרות הקהילה לאזרחים ותיקים כגון מרכזי היום ומועדוני מופת הונחו לייצר קשר יומיומי עם האזרחים הוותיקים, לעקוב אחר מצבם ולבצע מיפוי צרכים. יודגש כי פינוי יזום של אוכלוסייה מתבצע על ידי פיקוד העורף ואך ורק על פי החלטת ממשלה."

ומה עכשיו? המדינה יודעת מה צריך לעשות: לקבוע תקנות. להנגיש מקלטים. לשכן בקומת קרקע. לא לחכות שאנשים ימותו כדי לפעול. אבל בפועל  כולם אומרים שאין מה לעשות. וזו בדיוק הבעיה.