מחקר חדש וראשון מסוגו מציב זרקור על אחת מהפינות הכואבות ביותר של מתקפת שבעה באוקטובר - משפחותיהן של לוחמות ותומכות לחימה שנהרגו בבסיס נחל עוז. 15 תצפיתניות ולוחמת אחת, נשים צעירות, איבדו את חייהן באותו בוקר במוצב אחד - המספר הגבוה ביותר של לוחמות שנהרגו אי פעם בבסיס צה"לי אחד ביום אחד.
המחקר, שערכו פרופ' שיר דפנה-תקוע מהמכללה האקדמית אשקלון ופרופ' הראל מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, נחשף לראשונה בכנס האקדמי הראשון בישראל בנושא בריאות הנפש במציאות של מלחמה וטראומה, לאחר השבעה באוקטובר, של ICAMH מבית האוניברסיטה העברית ו-ICA.
במחקר שנעשה באמצעות ראיונות אישיים עם 23 הורים ואחים שכולים, נחשפה תמונה קשה של התנהלות כושלת: חוסר מוחלט במידע בימים הראשונים, טעויות בזיהוי הגופות, ודפוס חוזר של הימנעות ממגע מצד מפקדים ואנשי קשר צבאיים.
דפוס אחיד של כשלים
העדויות שנאספו במחקר מציירות דפוס אחיד: הורים שהיו צריכים 'לחקור לבד' כדי לגלות את גורל בנותיהם, רשומות רפואיות עם סימון שגוי של מין הנופלת כ"גבר", והודעות שגויות שנמסרו לאחר השבעה - כולל שיחות טלפון מהצבא עם עדכון לפיו החיילת "עדיין נעדרת", כאשר ההלוויה כבר נערכה.
בין התחושות שחזרו על עצמן כמעט בכל הראיונות: שברון לב, זעם, תחושת השפלה ובמיוחד, תחושת בגידה עמוקה מצד הצבא והמדינה. המחקר ממקם תחושות אלו בקטגוריה חדשה, שנקראת "טראומה מוסרית" – מצב בו אדם חווה קריסת אמון בערכים הבסיסיים של המערכת שהוא שירת בה והיה מחוייב אליה.
אחד המרואיינים, אב לחיילת שנהרגה, סיפר: "אחרי חמישה ימים של חוסר ודאות, כשכבר היה ברור שהיא לא בין החיים – אף אחד לא דיבר איתנו. פשוט הלם. וזה אחרי שהעברתי דגימות DNA על דעת עצמי".
לוחמות לא ממוגנות, משפחות לא נחשבות
המחקר מדגיש כי אף שהחיילות הללו היו בעמדות קרביות קריטיות – כמו תצפיתניות, לוחמות, ועוד תפקידים – הן לא קיבלו את ההגנה המתבקשת. בבוקר השבעה באוקטובר, חדרו מחבלי חמאס לבסיס נחל עוז ולחדרי מלחמה נוספים בגזרת עזה, כשהוא כמעט ריקים מלוחמים חמושים, ורצחו באכזריות את החיילות הלא חמושות במיגוניות ובחמ"ל נחל עוז.
פרופ' דפנה-תקוע מוסיפה: "לא רק שלא הגנו עליהם, ולא נתנו את הדעת לאזהרותיהם בנוגע להפרעות הסדר המתגברות והולכות, תהליך ההודעה על הפגיעה והמוות גרמו לתחושות כאב, בלבול ויאוש ותחושות פגיעה שמגיעים לכדי טראומה מוסרית בקרב המשפחות השכולות".
משפחות רבות תיארו את מהלך ההודעה על האובדן כרשלני, קר ולעיתים אף שגוי. חלקן למדו על מות בתן דרך הרשת החברתית אחרות נאלצו להזים לבד שמועות שווא.
טראומה מוסרית ולקחי מדינה
בין השורות של המחקר נרקמת אמירה עקרונית וחריפה: החוויה של המשפחות איננה רק אובדן אישי – היא בגידה בחוזה הבלתי כתוב שבין המדינה לאזרחיה. "המכה לא הייתה רק המוות", סיפרה אחת האימהות. "הייתה גם תחושת העלבון. שמישהו ידע ולא טרח להודיע. שמישהי שמרה על הגבול – ולא שמרו עליה".
לדברי החוקרת פרופ' דפנה-תקוע: "חשוב להכיר בטראומה מוסרית שנגרמה למשפחותיהן של תומכות הלחימה והלוחמות בעקבות השבעה באוקטובר ולהבין את ההשלכות לטווח הארוך על בני המשפחה וכי טראומה מוסרית יכולה להגרם גם למשפחות שכולות".
המחקר מעלה שורה של לקחים מערכתיים: הצורך באמפתיה מיידית גם בטרם זיהוי ודאי, התאמה מגדרית בטיפול במשפחות שכולות, והכרה בכך ש"נקישה בדלת" היא לא רק הודעה – אלא רגע מכונן ביחסי אמון בין צבא ומשפחה.
המחקר נחשף בכנס אקדמי ראשון מסוגו בו שולבו עשרות מחקרים מהאקדמיה, עם נשות ואנשי מקצוע מהשטח, בנושא בריאות הנפש במציאות של מלחמה וטראומה, לאחר השביעי באוקטובר. בכנס אמרה ענבל דור קרבל מנכ"לית המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש: "המציאות המטלטלת שנכפתה עלינו לאחר השביעי באוקטובר חשפה מצבים של מצוקה ופגיעות שלא ידענו כמותם. האירועים הקשים הללו הותירו ועדיין מותירים, צלקות עמוקות בנפשות רבות בכל שכבות האוכלוסייה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו