בריטואל מוכר וידוע מראש – קודם צפירה, אחריה הורדת הדגל לחצי התורן, עיניים מזוגגות בדמעות שכאילו חרוטות זה שנים באלבום האבל הלאומי – נפתחו אירועי יום הזיכרון 2025. בטקסיות כואבת ומצמררת, מתייצבת מדינת ישראל מול הקברים והשמות החקוקים באבן. אבל גם השנה, משהו יחרוק בין השורות. דווקא בשעה הזו - שעת ההשתהות וההכרה - יהיו מי שיישארו שוב מחוץ לטקס. משפחות השכול הפתוח.
להן אין קבר, אין ודאות, אין נחמה – ולעיתים גם אין הכרה. אלו משפחות הנאבקות בכל כוחן על הנכחת יקיריהן, על עצם זכרם, ועל השבתם – לאחר 572 ימים – מידי חמאס, כחללים חטופים שטרם נקברו. עבורן, המוות הנורא מכל התרחש – אך החסר והנפקדות הפיזית של יקיריהם אותם איבדו בנסיבות טראומטיות ומייסרות במיוחד, אינו רק חוויה ריגשית או שלב בתהליך האבל אלא עובדה ממשית מייסרת לא פחות.
מאז שבעה באוקטובר, עשרות ישראלים שנחטפו ונרצחו עדיין מוחזקים בעזה. לפי הערכות המדינה, מדובר בכ־35 גברים ונשים – חיילים ואזרחים. חלקם תועדו ברגעיהם האחרונים, אחרים נעלמו בלא כל עקבה. זוהי קטגוריה חדשה של שכול ישראלי: חטופים־חללים. כאלה שיצאו להגן על המולדת, שהו במקרה בביתם, או רקדו במסיבה. קבוצת נפגעים גדולה מדיי, שתהליך קביעת מותם התבסס על מידע מודיעיני וראיות מצטברות – ולעיתים נמשך חודשים – נאמד בהסתברויות, נע בין אחוזים, עד שהתקבלה אותה "וודאות" סופית.
ובמקום שבו אין גוף – נותר גם ספק. האם עוד חי? האם עוד יישוב? המשפחות אינן זוכות לאותו אישור פנימי ובלתי הפיך של המוות, שמתקיים רק כשעין פוגשת את מה שאי אפשר להכחיש. התחושה שהשכול אולי מוקדם מדי, אולי עדיין אינו סופי, מעמיקה את ההשהיה ואת העגינות הרגשית. זהו מרחב נפשי שאין בו אחיזה – שבו האבל נמתח, והכאב הופך כפול.
זמן קפוא
משפחות שלמות שרויות חודשים ארוכים ביגון מושהה ובחוסר ודאות מתמשך – לא רק באשר למקום הימצאו של יקירן, אלא גם לשאלה האם, כיצד ומתי יזכו להתאחד עמו, גם אם רק כדי להשיבו למנוחת עולמים. מאז אותו יום שבור, אני פוגשת שוב ושוב את אותו כאב שאין לו עדיין שם מדויק, אפילו באוצר המילים הענף של אומת השכול והטראומה.
זה לא שכול מלא, זו לא תקווה לחיים, וזה גם לא סוף. זהו זמן קפוא – בין לבין – שבו אי אפשר להתאבל באמת, אי אפשר להיפרד, ואי אפשר להמשיך. זהו השכול העמום ביותר, והוא מכרסם בכל מעגל המקיף את החטוף בכל יום ובכל שעה: בתפקוד, בבריאות, בזהות, בקשרים, בזמן.
היעדר הקבורה היא לא רק סמל, היא שבר. היא שוללת את מה שאנו נאחזים בו בשכול כדי לשרוד ולהטמיע את סיפור המוות לתוך סיפור החיים: לוויה. שבעה. טקס. קבר. כל אלו נותנים למת מקום – ולחיים, התחלה של תהליך.
וכשהשכול משובש, אז גם הטקסים, התמיכה הסמלית, הקהילתית והממסדית שמתקיימת במצבי שכול הופכת משובשת. בדרך זו, היגון הופך לנטול הכרה חברתית והאבל למשולל זכויות. בתוך החלל הזה, נותרות המשפחות לבדן. לא פעם נדרשות להצדיק את כאבן, להסביר שוב ושוב מדוע הקבורה חשובה ומדוע אינן משתקמות או "מתקדמות הלאה".
וקיימת גם סכנה מוחשית של היעלמות בלתי הפיכה. ככל שעובר הזמן, פוחת הסיכוי להשיב את החללים לקבורה. יכולת הזיהוי של החלל הולכת ונשחקת בשל תנאי ההחזקה לקויים, וחלקם עלולים להימצא – או להיוותר – תחת הריסות או בשטח שאינו נגיש. במקרים מסוימים, אם לא יימצאו או יזוהו, הם עלולים להיוותר ללא שם, ללא תאריך, וללא מצבה. מדובר באיום כפול – על גופם, ועל זכרם.
מעבר להשלכות הרפואיות והמשפטיות, קיימת גם סכנת מחיקה מהזיכרון הקולקטיבי. ההיעדר הפיזי מוביל להיעלמות תקשורתית ומוסדית: בעידן של עדכונים וסרטונים – מי שמותם כבר הוכרז נדחק מהשיח. בהיעדר מידע חדש, פוחתת גם הנראות. בתוך כך, משפחות החטופים־החללים נאלצות להיאבק כדי להזכיר שיקיריהן טרם הושבו, ושסיפורן טרם נחתם.
והם לא לבד. יחד עם המשפחות עומד וממתין ציבור שלם החי בצילו של שכול פתוח. השבת החטופים־החללים צריכה להיות חלק בלתי נפרד ממחויבותה של מדינת ישראל לאזרחיה – לא רק רכיב טקטי במשא ומתן, אלא עיקרון מוסרי מחייב. דווקא ביום הזה, שבו החברה הישראלית עוצרת, מתייצבת ומכירה בכאב הנורא של משפחות השכול, עלינו לדרוש יחד שהשכול הפתוח יהפוך ל-שכול סגור. שום דבר פחות מהשבתם של כלל 59 החטופים – חיים ומתים – לא יוכל לאפשר את הסגירה הזו. פעולה כזו תעניק למתים מנוחה ומקום – ולחיים, ודאות, הכרה, וסגירה והתחלה של שיקום אמיתי.
הכותבת, ד"ר עינת יהנה, היא נוירופסיכולוגית קלינית ופסיכולוגית שיקומית מומחית-מדריכה. מרצה בכירה בביה"ס לפסיכולוגיה במכללה האקדמית תל-אביב יפו וראש תחום שיקום, מערך הבריאות, מטה משפחות החטופים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו