הלוחם שאיבד יד ושתי רגליים, הקצינה שספגה 12 כדורים: המסר של הלוחמים שנפצעו קשה - ושרדו

"אמרתי שאם הראש שלי בסדר אני אהיה בסדר":פאנל מרגש במיוחד על כאבם של הלוחמים הפצועים התקיים היום (ראשון) בוועידת הביטחון של ''ישראל היום'' שנערכה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים.

סמ''ר במיל' ארי שפיץ, שנפצע באורח אנוש בקרבות בעזה ואיבד שתי רגליים ויד, סיפר: "הכאב שלי הוא לא פיזי, אני בסדר עם הפציעה שלי, הכאב שלי הוא על אובדן חברים מאוד טובים שאיבדתי ועוד המון חברים שנפצעו וגם כאב לאומי שאנחנו חווים בשנה האחרונה, שיש בו גם הרבה עתיד והרבה תקווה אבל אי אפשר לא להסתכל על הכאב והאובדן בשנה האחרונה".

שפיץ תיאר את נסיבות פציעתו הקשה מאוד: "נכנסנו ב-27 בפברואר לשכונת זייתון לבית ממולכד, היה פיר בתוך הבית והוא התפוצץ. המ"מ והמ"פ שלי נהרגו באותו אירוע והיינו עשרה פצועים. פינו אותי לסורוקה, הייתי מורדם ומונשם למשך עשרה שבועות ואחר כך עברתי לשיקום, זה עוד שלב בדרך''.

"אני זוכר שהרופאה הסתכלה עלי ואמרה לי מה הפציעות, ובגלל שהייתי כל כך מבולבל ניסיתי להבין אם אני פצוע גם בראש, אמרתי שאם הראש שלי בסדר אני אהיה בסדר".

"ניצלתי בנס"

סג''מ עדן רם שספגה 12 כדורים כשהסתתרה בחמ"ל של בסיס אורים במהלך מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר, סיפרה: "בשבעה באוקטובר סגרתי שבת, הייתי קצינה תורנית, קיבלתי כדור ראשון תוך כדי ריצה, מחבלים הצליחו להיכנס לחמ"ל והתנהל שם קרב מאוד קשה. הם חשבו שכולם מתים כולל אני.

"קיבלתי סך הכל 12 כדורים בגוף, למזלי לא במקום חשוב'', שיחזרה הקצינה. ''אני ניצלתי בנס אבל הכאב הגדול שלי הוא שהחברים שלי לא כאן איתנו היום. עדי גרומן היא לוחמת שנלחמה בבסיס באותו היום, אופיר נהרגה במהלך הריצה לחמ''ל וליאור יחד איתה, דנית, אלינה, אהרון, ושיר נהרגו ממש לידי בחמ''ל ואיתמר נהרג במיגונית אחרת.

''הייתי פצועה מאוד קשה, הלוחמים שחילצו אותי סיפרו לי שהיו בטוחים שאני לא בחיים, ברוך השם אני כאן היום. המטרה שלי היום היא כל עוד אני פה וקיבלתי את החיים שלי היא להפיץ ולספר את הסיפור שלי ולספר על החברים שלי שכבר לא כאן. לתת פרופורציות, להעביר את המסר שאנחנו צריכים להיות כאן אחד עם השני".

''אני עוסקת הרבה בהסברה'', תיארה. ''חזרתי ביום חמישי מניו יורק, הייתי באוסטרליה, במיאמי ואני מקווה להגיע לכל מקום בעולם כדי שישמעו על מה שקרה לי באותו יום מעדות ראשונה.

"אני מרגישה שיש לי שליחות כל החברים שלי שלא כאן איתנו ולצערי כל יום נופל לנו עוד חייל ועוד חייל ואנחנו צריכים עבורם להיות אנשים טובים יותר, לזכור את האנשים שבזכותם אנחנו יושבים כאן היום. שבכל מקום בעולם ידעו מה הם עשו, לא רק החברים שלי יש כל כך הרבה ואנחנו צריכים להמשיך ולספר עליהם ולא לשכוח אותם לעולם ולהיות ראויים להם''.

רס''ן במיל' יצחקי גליק, ששירת 300 ימים במילואים, ממקימי תנועת ״אל הדגל״, אמר: "אנחנו סוגרים כל כך הרבה ימי מילואים והחטופים עדיין לא איתנו, ותושבי הצפון מתחילים לחזור לצפון אבל הם עדיין לא מרגישים בטוחים וכואב לנו שאם כבר משתמשים בנו לא ממצים את זה עד הסוף. אסור לנו להיות אויבים פוליטים. אנחנו רוצים לשנות את זה, לא להתייחס לחלוקות הישנות של העולם הפוליטי''.

בפאנל השתתפה גם ליאת שור טהר, אלמנתו של יוסי טהר ז"ל, קצין שב"כ בכיר שנפל אחרי שחיסל חוליות מחבלים בקיבוץ מפלסים. לדבריה, משפחות שכולות רבות לא מודעות לזכויות המגיעות להן. ''התקופה כמשפחה שכולה היא חדשה לי והיא מאתגרת מאוד ואני עדיין לא מכירה את כל מה שמגיע לנו ממשרד הביטחון וגם פה הבנתי שיש צורך בשינוי.

"חייבות להיות גמישות והתאמה בין משפחה למשפחה. יש שוני ויש הבדלים ולא כל משפחה מה שעוזר לאחת יסייע לאחרת, חייבת להיות התאמה. אני יכולה לתת דוגמה שליווי של אמא שכולה מתאים שעובדת סוציאלית תגיע אליה, תקשיב לה. העובדת הסוציאלית מנסה כבר מעל שנה לקבוע איתי לקפה וזה לא קורה, במקרה שלי עדיף לי לקבל עזרה בגידול הילדים". (הידיעה המלאה)