חרדות, בדידות ומצב רוח ירוד: המחירים שמשלמים הקשישים שפונו מבתיהם

קשישים רבים נעקרו ביום אחד מבתיהם בלי התראה, חלקם נחטפו, רבים אחרים איבדו חברים שנרצחו או נחטפו, ולחלקם נהרסו הבתים שבהם התגוררו עשרות שנים.

הקשישים שפונו מבתיהם שוכנו תחילה במלונות ולאחר מכן בבתי אבות ובדיור מוגן, כשהם אינם יודעים מתי ישובו לבתיהם, ואם בכלל. לאי־הוודאות באשר לעתידם יש השלכות כבדות משקל על מצבם הנפשי והמנטלי של המפונים הקשישים מהדרום ומהצפון. הם סובלים בין היתר מחרדות, ירידה במצבי הרוח, דיכאון, בדידות והסתגרות בתוך עצמם.

כ־650 קשישים שפונו מבתיהם, וביניהם גם שש חטופות ששבו מהשבי, נקלטו בבתי הדיור המוגן ברחבי הארץ, במסגרת שיתוף פעולה בין משרד הרווחה והביטחון החברתי ו"קדם" - האיגוד לקידום קהילת הדיור למבוגרים בישראל.

לאחר שהתגבשה ההבנה כי הקשישים המפונים זקוקים לטיפול פרטני, יוצא לדרך בימים אלה פרויקט ייחודי של "קדם" במימון משרד הרווחה ובמסגרתו תינתן לקשישים המפונים מעטפת סוציאלית אנושית על ידי עובדות סוציאליות שיוכשרו במיוחד לצורך טיפול בקשישים המפונים, באמצעות שיחות אישיות, פעילויות קבוצתיות וחיבור לצעירים בקהילת־האם אשר פונו לערים אחרות ורחוקות.

"מצב לא פשוט"

יולי גת, יו"ר קדם ומומחית לגרונטולוגיה, אומרת: "מהר מאוד הבנו שמלונות זה לא מה שמתאים לאוכלוסייה הזו. אין להם מקלחות מתאימות, אין מטבחון, והם צריכים לרדת בשעות ספציפיות לחדר האוכל – התנהלות שלא מתאימה לקשישים. אנשים לא ידעו מה לעשות עם הזמן שלהם. בדיור המוגן הם קיבלו דירות באופן שמאפשר להם לשמור על עצמאות".

היא מספרת כי המפונים התקבלו בדיור המוגן בחמימות ותוך מאמץ לשלב אותם בקהילה, אבל זה עדיין לא הספיק. "קשה מאוד לאנשים שעברו טראומה להתחבר לקהילה חדשה ויש גם פער מאוד גדול בין מה שהם היו רגילים אליו, בית בקיבוץ, לבין המציאות החדשה שנכפתה עליהם – בית בעיר בדיור מוגן. אלה שני עולמות שונים.

בנוסף, הזקנים נשארים די בודדים. הילדים יוצאים לעבודה, והבדידות משתלטת ומשפיעה על המצב המנטלי. חשוב לזכור גם כי רוב המפונים מהקיבוצים לא חזרו לראות את הבתים שלהם. הם השאירו משהו לא גמור מאחור, יש המון געגוע, וזו סיטואציה לא פשוטה עבורם. לכן אנחנו מנסים לייצר עבורם מעטפת מתאימה".

בין הקשישים שנקלטו בדיור המוגן יש, כאמור, גם שש חטופות ששבו מהשבי בעזה, מה שדורש התייחסות שונה בגלל טראומת החטיפה והשהות בשבי. נפגשנו עם אלמה אברהם בת ה־85 מנחל עוז, אשר נחטפה ושוחררה לאחר 51 יום, בפעימה הראשונה של עסקת החטופים. אלמה הוחזרה במצב אנוש לאחר שכל מערכות גופה קרסו. הרופאים לא נתנו לה סיכוי רב, אך כנגד כל הסיכויים היא הצליחה להתאושש ולאחר חמישה חודשי אשפוז ושיקום בבית החולים סורוקה היא שוחררה.

לפני 7 באוקטובר היתה אלמה עצמאית לגמרי. כיום יש לה מוגבלות בתנועה, היא משתמשת בהליכון ונאלצת למורת רוחה להיעזר במטפלת צמודה.

גם כיום, יותר מתשעה חודשים לאחר 7 באוקטובר, קשה לה לדבר על מה שעברה, אבל היא חזקה וחשוב לה לשתף את הסיפור שלה כדי להעלות את המודעות לצורך בהחזרת החטופים שעדיין בעזה. בעיקר עכשיו, בעיצומם של המגעים לעסקה, וגם כדי להעלות את המודעות למצבם של הקשישים שפונו.

כשהיא נזכרת באותו יום היא מתכווצת. "אני זוכרת ששמעתי את הקולות של המחבלים בתוך הבית. הצצתי מהממ"ד וראיתי אותם מסתובבים. סגרתי את דלת הממ"ד ולחצתי עליה בכל כוחי. הייתי לבד. הם דחפו את הדלת בכוח, הזיזו אותי אחורה ונכנסו פנימה". במאבק על הדלת היא נפצעה בידה. היא מספרת כי היתה לבושה בכותונת והמחבלים הביאו לה מכנסיים.

רגע לפני שהוציאו אותה מהבית היא הספיקה לקחת את התרופות שלה, מהלך שבדיעבד הציל את חייה ואפשר לה לשרוד בשבי 51 יום. "כל מה שחשבתי בעת החטיפה זה שאני חייבת להחזיק חזק כדי שלא אפול מהאופנוע שעליו סחבו אותי המחבלים", היא אומרת. "כשהגענו לעזה אנשים מחאו כפיים, חלק חבטו בי ונפצעתי ביד השנייה".

תנאי שבי קשים

ברצועה היא הועברה בין כמה בתים, שבהם שהתה לבדה, לא פגשה איש מהחטופים. "לא היה לי מושג מה קרה כאן. לא חשבתי שאני היחידה שחטפו, תיארתי לעצמי שיש עוד, אבל לא פגשתי אף אחד". אלמה מספרת כי חיתה על מעט מאוד מזון והתקלחה רק פעם אחת במשך כל תקופת השבי. היא איבדה את תחושת הזמן וחשבה ששהתה בעזה רק שבוע. כשנגמרו לה התרופות המחבלים הביאו לה אחרות, אך הן לא היו התרופות המתאימות ומערכות גופה החלו לקרוס.

כשהוחזרה לישראל כבר היתה במצב קשה מאוד ובהכרה מעורפלת. היא אינה זוכרת את הרגע הזה. אלמה הגיעה עם טמפרטורת גוף נמוכה מאוד, והיתה זו החטופה אביבה סיגל שזיהתה את מצבה הקשה וחיממה אותה במשך כשעתיים-שלוש, עד שהועברו לידי הצלב האדום ומשם הובהלה לבית החולים סורוקה. כאמור, למרות התחזיות, היא התגברה וניצחה.

בחודש מאי עברה להתגורר בדיור המוגן מגדלי הים התיכון בבת ים. בנחל עוז היא לא היתה מאז שנחטפה. היא מסרבת לראות את ההרס של המקום שהיה לה בית במשך יותר מ־50 שנה. היא גם לא מתכוונת לחזור לשם, וכבר הודיעה כי היא רוצה להישאר בדיור המוגן.

"אני לא חושבת שאפשר. כל כך הרבה אנשים נרצחו שם", היא אומרת. "זה לא קל להיקלט במקום חדש בגילי. קשה לי עם השינויים. אני עוד לא מרגישה פה לגמרי בבית. עברתי טלטלה מאוד גדולה. התהפך עלי עולמי. לכולנו קשה עם המצב הזה. נעקרנו מהבתים שלנו. זה מצב מורכב, ודאי לקשישים, ואני מצפה מהמדינה לדאוג לנו.

"המדינה יצרה את האירוע הזה, הפקירה את התושבים והיא ממשיכה להפקיר. כמעט עשרה חודשים אחרי, אנשים עדיין מפונים מבתיהם, יש עדיין בעזה חטופים. אני חושבת עליהם כל יום, כל הזמן. לי היה מזל. חייבים לשחרר את כולם. אין להם כבר זמן".

חמה ישראלי שמייסר, מנהלת אגף מערכי דיור, מינהל אזרחים ותיקים, במשרד הרווחה: "משרד הרווחה קלט מעל ל 1000 מפונים ותיקים לתוך מערכי הדיור לאורך כל תקופת המלחמה. מהשיחות עם המפונים ואיתור הצרכים בשטח עלה כי יש צורך בהוספה של מענים בתחום הפסיכוסוציאלי. כחלק מכך יצא לדרך הפרוייקט המשותף עם קדם להכנסת העו"סיות שעברו הכשרה של המשרד לתגבור ומענה ייחודי למפונים בין אם במפגשים פרטניים ובין אם קהילתיים. הסיוע בעיבוד התכנים הקשים עימם הם האזרחים הוותיקים שפונו מתמודדים, לצד פעילויות של תיווך , שמירה על הקהילה והשתלבות במקום המגורים החדש יסייעו רבות להחלת שגרת חיים רגילה בימים מתוחים"/