הפתרון של הולנד שמונע הצפות - והאם הוא רלוונטי לישראל?

מדי חורף, עם הופעת מטחי הגשם הראשונים בישראל, נהגים רבים מוצאים את עצמם נלחמים בשלוליות ענק, הצפות בכבישים מהירים וסכנת החלקה, כאשר רק בסוף השבוע האחרון, תושבים ביישוב קדימה צורן בשרון הונחו שלא לצאת מבתיהם בשל הגשם העז, אותו מערכות הניקוז לא הצליחו לספוג.

בזמן שבישראל הסיפור חוזר בכל שנה מחדש, בהולנד כבר לפני 40 שנה הבינו את הצורך בשינוי במבנה הכבישים, והלחימו אספלט שונה לחלוטין: כבישים מהירים שנראים כאילו הם "שותים" את מי הגשמים ברגע שהם נוגעים בקרקע, ללא הצפות וללא רסס מים מגלגלי המכוניות.

     

הצגת פוסט זה באינסטגרם

           

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎רחלי לביא | רילוקיישן להולנד | Rachel Lavie‎‏ (@‏‎rachel.lavie‎‏)‎‏

ZOAB: הסוד של ההולנדים

הסוד מאחורי הכבישים "הצמאים" של הולנד טמון בפיתוח הנדסי ייחודי של אספלט נקבובי הנקרא ZOAB (Zeer Open Asfaltbeton - אספלט בטון פתוח מאוד). כ-20% מכלל נפח האספלט מורכב למעשה מחללים פתוחים ומנקבוביות זעירות.

במקום שמי הגשמים יצטברו על פני השטח ויצרו שכבה מים מסוכנת, המים מחלחלים מיידית דרך הפתחים הזעירים שבאספלט וזורמים דרך השכבה התחתונה אל תעלות הניקוז שבצדי הדרך.

לשיטה, לפחות בהולנד, יתרונות בטיחותיים וסביבתיים דרמטיים:

• ביטול רסס המים (Spray): מנעת התזת המים מגלגלי מכוניות ומשאיות, דבר המשפר באופן ניכר את הראות בעת נהיגה בגשם כבד.
• אחיזת כביש ומניעת החלקה: הפחתה משמעותית של כמות המים שנלכדת בין הצמיג לכביש, המונעת החלקה על מים
• הפחתת רעשי דרך: אותן נקבוביות זעירות באספלט סופגות גם את תהודת האוויר הנלכד תחת הצמיגים ומפחיתות את רעש התנועה.

פיתוח האספלט החל בהולנד עוד בשנות ה-70 על ידי רשות הדרכים והמים הלאומית (Rijkswaterstaat), וכיום מדובר בפתרון הסטנדרטי הסלול בלמעלה מ-80% מהכבישים המהירים במדינה.

פרופ' תום סקרפס (Tom Scarpas), מנהל המעבדה להנדסת דרכים ואספלט באוניברסיטת דלפט לטכנולוגיה (TU Delft), ופרופ' אד מולנאר (Ad Molenaar), שליווה את ניטור הטכנולוגיה בהולנד, הסבירו כי המבנה ההנדסי הייחודי מבוסס על אבנים גסות ללא חלקיקי חול עדינים - מה שמאפשר זרימה אופקית ואנכית חופשית של המים.

למה הפלא ההולנדי לא יעבוד בכבישי ישראל?

למרות המראה המרשים והיתרונות באירופה, השיטה ההולנדית לא מתאימה לכבישי בישראל, בעיקר בשל מזג האוויר השונה בתכלית:

סופות אבק ותופעת הסתימה: בישראל שורר קיץ ארוך ושחון של 5-6 חודשים, המלווה בסופות חול, אבק מדברי ופיח. בהיעדר גשם קבוע שיירטב וישטוף את הדרך, חלקיקי האבק חודרים לעומק הנקבוביות ונדחסים שם על ידי תנועת כלי הרכב. כשהגשם הראשון מגיע, הנקבוביות כבר סתומות לחלוטין והאספלט מאבד את יכולת הניקוז הפוטנציאלית שלו - כך שלמעשה השינוי לא יתרום דבר.

אופי המשקעים (עוצמת הגשם): בהולנד הגשם יורד כטפטוף או כגשם קל-בינוני רציף לאורך כל השנה, ובכמות משקעים הגדולה גדולה לפחות פי שניים מישראל. לעומת זאת, בישראל, הגשם מגיע במטחים עזים וקצרים. בעת סופה מרוכזת של עשרות מילימטרים בשעה, חללי האספלט הופכים לרווים תוך דקות, והמים חוזרים להצטבר על פני השטח בדיוק כמו באספלט רגיל.

חום קיצוני וקרינת UV: הטמפרטורות הגבוהות בקיץ הישראלי (המובילות לטמפרטורת אספלט של מעל 50 מעלות) וקרינת השמש החזקה גורמות להתרככות הביטומן (הזפת) ולחמצון מהיר. זרימת האוויר החופשית בתוך חללי האספלט החלול מאיצה את התפוררות הדבק הביטומני פי כמה מאשר באקלים האירופי הקריר.

עלויות תחזוקה ובלאי מהיר: כביש אספלט רגיל בישראל מחזיק מעמד כ-15–20 שנה. אספלט נקבובי בתנאי חום ואבק סובל מהתפוררות אבנים (Rafeling) ודורש קרצוף וריבוד מחדש תוך שנים ספורות בלבד, לצד צורך בשאיבת לחץ יקרה מאוד כדי לשמור על הנקבוביות פתוחות.