מי המציא את הרמזור, ולמה דווקא אדום-צהוב-ירוק?

ויסות תנועה באמצעות צבעים הוא לא רעיון חדש – כבר כמעט 200 שנה שהוא מלווה אותנו בדרכים בכל רחבי העולם. איך הוא בכלל נולד, ומי החליט על הצבעים והמשמעות שלהם?

אדום, ירוק… פיצוץ!

הרעיון להשתמש בצבעים כדי לווסת תנועה לא נולד עבור מכוניות, כי בתחילת המאה ה-19 לא היו כאלו (קארל בנץ רשם את הפטנט על המכונית המודרנית הראשונה ב-1886). הוא הגיע מעולם הרכבות, שבאזור 1840 התפתחה בו שיטת איתות באמצעות דגלי סֶמָפוֹר, שהראשון בהם הותקן בלונדון בערך ב-1842 ע”י צ’ארסל האטון גרגורי, ומאוחר יותר הוכנס גם שימוש בפנסים צבעוניים.

כחצי יובל לאחר מכן הציע מהנדס הרכבות הבריטי ג'ון פּיק נייט להשתמש בפנסים צבעוניים לויסות תנועה מסוגים אחרים והתקין רמזור למכוניות והולכי רגל ליד גשר וסטמינסטר בלונדון, כדי שלורדים בדרך להצבעות בפרלמנט יוכלו לחצות את הרחוב בבטחה: זרועות סמפור ביום, ופנסי גז אדומים וירוקים בלילה, כאשר שוטר תפעל ידנית את המתגים ששלטו איזה צבע מוצג למרכבות ואיזה להולכי הרגל. זה היה הרמזור הראשון בעולם, אבל הוא לא האריך ימים – כשלושה שבועות בלבד אחרי ההתקנה, דליפת גז מאחד הפנסים גרמה לפיצוץ הרמזור ופציעת השוטר שהפעיל אותו.

מגז לחשמל

בעשרות השנים שאחרי הרמזור הראשון, עיצובים דומים המבוססים על מנורות דלק מסוגים שונים התפשטו בעולם. בארה"ב הופיע עיצוב עם המילים "Go” ו"Stop” לצד עדשות צבעוניות שהוארו ע"י מנורות קרוסין (נפט), והשוטר שהפעיל את המתרן שרק במשרוקית לפני כל שינוי.

ב-1912 פיתח לסטר פארְנְסְווֹרְת’ ווייר, שוטר מסולט-לייק סיטי שביוטה, את הרמזור החשמלי הראשון, שנראה כמו שובך על מוט, עם נורות אדומות וירוקות שהופעלו ידנית. הרמזור הותקן בקליבלנד שבאוהיו, עם תוספות של המתכנן ג’יימס הוג’, כולל באזר שהתריע לפני מעבר בין צבעים ומנגנון לשליטה ידנית בשעת חירום ע"י המשטרה.

עוד צבע לאוסף

הבעיה עם רמזור אדום-ירוק היא שהוא לא איפשר להתכונן או לתאם בין רמזורים ידניים לכמה כיוונים באותו צומת; הפתרון הגיע ב-1920 מוויליאם פּוֹטְס, שהיה אחראי על תמרור התנועה במשטרת דטרויט. פוטס הוסיף אור שלישי, כתום-ענבר, שישמש כמעבר בין הירוק לאדום ויאפשר לרמזורים הפונים לכל ארבעת הכיוונים בצומת שבו הותקן, שבו עברו 20,000 מכוניות ביום, בו-זמנית.

רמזורים נגד גזענות?

למרות כל השמות שהזכרנו קודם, רבים בעולם מייחסים את המצאת הרמזור דווקא לגארט מורגן, יזם ומדפיס שחור מקליבלנד. מורגן, שכינה את עצמו "אדיסון השחור", קיבל ב-1923 אישור על בקשת פטנט לרמזור תלת-מצבי. כאמור, הוא לא היה הראשון שהמציא רמזור, ואפילו לא הראשון שהוסיף מצב ביניים – אבל הוא היה זה שהצליח לרשום את הזכויות על המנגנון. הוא נשאב לנושא אחרי שראה תאונה בצומת בקליבלנד, ולפי הסיפורים בעקבות טענות של הקהילה השחורה על כך ששוטרים לבנים שמפעילים רמזורים ידניים מפלים נגדם. חברת ג'נרל אלקטריק קנתה ממנו את הפטנט תמורת 40,000 דולר, סכום ששווה היום לכ-780,000 דולר.

למה דווקא אדום, צהוב וירוק?

התשובה הקצרה: כי חברות הרכבות כבר עשו את שיעורי הבית. אדום נבחר לסמל עצירה כי יש לו את אורך הגל הארוך ביותר מבין הצבעים הנראים לעין, מה שהופך אותו לנראה למרחקים הגדולים ביותר, גם בערפל או בגשם. יש לו גם קונוטציה ביולוגית של סכנה – אדום מזוהה עם דם ואש, ולכן "קופץ" לתודעה בצורה מיידית.

ירוק דווקא לא היה הבחירה הראשונה של הרכבות ל"סע". בגרסאות המוקדמות ביותר של איתות רכבות, לבן סימן "סע" וירוק סימן "זהירות". זה התברר כרעיון גרוע: אורות לבנים עלולים להיראות מרחוק כמו כוכבים או פנסי רחוב, ולפחות מקרה אחד של תאונת רכבת יוחס לבלבול הזה. אור ירוק, לעומת זאת, לא נפוץ ולכן אי אפשר לטעות לגביו.

צהוב, כזכור, נוסף אחרון – וזו בדיוק הייתה התרומה של פוטס ב-1920: לא צבע חדש, אלא הרעיון להשתמש בו כאות מעבר בין ירוק לאדום, כדי לתת לנהגים זמן תגובה.

עובדות נוספות על רמזורים

• ביפן הרמזור ה"ירוק" מוגדר "כחול" (aoi), שריד למאבק תרבותי-לשוני ישן על ההבחנה בין ירוק לכחול ביפנית.
• הנורית הירוקה ברמזורים מודרניים רבים אינה ירוקה טהורה, אלא מכילה גם גוון כחלחל, כדי להקל על אנשים עם עיוורון צבעים להבחין בינה לבין האדום (עיוורון צבעים בין אדום לירוק הוא עיוורון הצבעים הנפוץ ביותר).