מי שנוסע בכבישים בישראל לא באמת צריך דו"חות בינלאומיים כדי לדעת: אנחנו המדינה הפקוקה ביותר בעולם המפותח. פקקים בבוקר, פקקים בערב, עומסים גם באמצע היום, נדמה שכבר התרגלנו לחיות בפקק מתמשך. לצערנו אין פתרון קסם שימחק את כל העומסים.
במשך שנים ניסו להרחיב כבישים, להוסיף נתיבים ולהקים מחלפים. בפועל קרה בדיוק ההפך, הכבישים המשודרגים משכו עוד ועוד נהגים והתוצאה הייתה עוד פקקים. רעיונות כמו "קומה שנייה לכביש 6" נשמעים מפתים, אבל בפועל הם לא יפתרו את הבעיה.
אז מה כן עובד? בעולם כבר מצאו כמה מודלים שיכולים לפחות לצמצם את הפקקים:
אגרת גודש - מי שנכנס לעיר בשעות השיא משלם יותר. המודל הזה כבר מיושם בניו יורק, שטוקהולם ומילאנו, ובישראל מתוכנן להתחיל לפעול בתל אביב ב־2027.
תעריפים דינמיים - הורדת מחירים בתחבורה ציבורית או בכבישי אגרה מחוץ לשעות הלחץ, כדי לעודד נהגים לשנות הרגלים.
תכנון עירוני אינטגרטיבי - פיתוח שכונות שמשלבות מגורים, עבודה ושירותים קרובים, כדי להפחית את התלות ברכב פרטי לנסיעות יומיומיות.
"דיאטת רחוב" - צמצום נתיבים המיועדים לרכבים והקצאת שטח לשבילי אופניים רציפים, פתרון שכבר הוכיח את עצמו בערים כמו סיאול וסן פרנסיסקו.
ומה עם עבודה מהבית? מתברר שגם זה לא הפתרון המושלם. במדינות כמו הולנד וסקנדינביה, שבהן עבודה מרחוק הייתה מקובלת עוד לפני הקורונה, הפקקים המשיכו להיות חלק מהנוף.
המסקנה ברורה: פקקים הם לא רק תוצאה של יותר מדי מכוניות, אלא של תרבות תחבורה שמבוססת על רכב פרטי. הדרך האמיתית להפחית עומסים היא לא בעוד כביש, אלא ביצירת חלופות אמינות, תחבורה ציבורית מהירה ושימושית, תשתיות בטוחות להולכי רגל ורוכבים, ותכנון עירוני שנותן לאנשים סיבה לא לקחת את האוטו מלכתחילה.
בסופו של דבר, אם רוצים באמת לשבור את המעגל, צריך להפסיק לחשוב איך מזיזים מכוניות ולהתחיל לחשוב איך מזיזים אנשים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו