זה היה כל כך ישראלי, ואם זה לא היה קורה היינו צריכים למנות ועדת חקירה. שרת התחבורה, מירי רגב, הגיעה אתמול לתל אביב כדי לנסות את הקו האדום של הרכבת הקלה. הנה היא עומדת מחוץ למחסום בתחנת אלנבי ומעבירה את כרטיס הרב־קו כדי להיכנס, ואין קול ואין עונה. המחסום נותר סגור, עיקש, דומם. אולי בכלל מדובר בשמאלני בתחפושת.
הנה באה הרכבת: הנסיעה הראשונה של הקו האדום יצאה לדרכה | משה בן שמחון
רגב צחקה במבוכה וקראה לאחת העוזרות שתביא את הרב־קו שלה, בטח זה פגום. ניסיון שני ושלישי - ואין קול ואין כניסה. לא נורא נוסעים יקרים. מחר, בזמן אמת, כשהרכבת הקלה תיפתח לעמך ישראל, זה בטח יעבוד. ואם לא, אז כדאי שנפנים שכבר 75 שנים אנחנו מתנהלים כמדינה בהרצה, עוד לא מגובשים איך ניראה בעשור הבא.
בכל מקרה למה לחרב חגיגות אליפות עם תלונות וצקצוקים? בואו נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה ואמרו אמן, ועוד פעם אמן, כדי שנדע שלא מדובר בחלום, אלא בדבר האמיתי, שנחת כאן אחרי איחור מונומנטלי. הקו האדום נפתח בעיר שנחפרה לה יחדיו וסוף־סוף אפשר לאשר שאכן מדובר באור בקצה המנהרה.
הגענו אתמול לתחנת ארליך שבשדרות ירושלים, לבושים בטוקסידו חגיגי, לא לפני שההנהלה שינתה מספר פעמים את מועד הנסיעה, גם במטרה לבלבל את "כוח קפלן" שהיה בכוננות בשטחי כינוס. הנסיעה תוכננה ליום שני, עברה לשלישי ומשם לרביעי, ומתחנת רכבת ארלוזורוב, הסיטו אותנו ללב יפו. שעת בוקר, ועדיין חיכו לכבוד השרה כמה עשרות מפגינים שהזכירו לה שנפלה על הדור הלא נכון והפריעו בקולניות לפסקול החגיגי שליווה את האירוע.
משק כנפי ההיסטוריה
רגב, מלווה בבכירי נת"ע ובאנשי משרדה, לא נתנה לקולות הרקע לשבש את יום חגה וגם לא לאיחור הקטן בהגעת הרכבת לתחנה. הצלמים צילמו, המקליטים הקליטו, ואפשר היה לחוש במשק כנפי ההיסטוריה מייד בכניסה לקרון, בטח כשהמיזוג פעל במלוא עוצמתו וצינן את החום הלוהט.
הרכבת גלשה באיטיות במורד השדרה לכיוון אצטדיון בלומפילד. עלי לציין שכשהיא נסעה למעלה, ברחוב, היא זחלה. לא סתם נסיעה איטית, אלא כמו המכוניות שאתם צופרים להן בעצבנות שיפנו את המסלול. אם זה יהיה הסטייל - מעניין איך אוהדי הכדורגל יגיבו לסגנון אחרי שקבוצתם תפסיד בדרבי. נחיה ונראה.
בכניסה למנהרה, בדרך לתחנת אלנבי, הרכבת כבר האיצה ודמתה לדבר האמיתי. לפי הבכירים 250 אלף איש אמורים לעבור בה מדי יום, והרבה תלוי בהתנהגות הנוסעים שיצטרכו, לדבריהם, לאמץ גינונים אירופיים, במטרה לעמוד בלוחות הזמנים ובעומסים הצפויים. זה אומר לתת לאנשים להיכנס בנוחות לקרון ולרדת ממנו ביעילות. אשרי המאמין. אם נסיים חודש בלי שתי דקירות ומעצר המוני, אפשר יהיה להרים כוסית.
הרכבת הגיעה לתחנת אלנבי, ואכן ניחוח אירופי קידם את פנינו ביציאה. הכל חדש, היישר מהניילונים. כל כך שונה מהחום של הקיץ והאבק שציפו לנו למעלה. השרה רגב התעניינה במצב השירותים והלכה לבדוק אותם מלווה בפמלייתה. היו לה לא מעט ריג'קטים בסיום הסיור, אבל הובטח לה שהכל יתוקן במהרה.
חזרנו לתחנת ארליך שבשדרות ירושלים, אחרי סיבוב קצרצר מתחת לאדמה. יש בקרונות מקומות ישיבה נוחים, חלונות גדולים, אפשר לעמוד בכייף והעיקר - עוד רגע נוכל לנסוע מתל אביב לפתח תקווה ולהיפרד מסיוט הפקקים ומהמוני נהגים מיואשים. עכשיו נשאלת השאלה הגדולה: מה יש לנו לחפש בפתח תקווה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו