"שיח 'הנכבה' ו'השיבה' - מניע משמעותי בפרעות מאי"
מחקר של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה מעלה: בקרב חלק מערביי ישראל, "השיבה" הפכה מחלום - למחויבות מעשית וממשית • במהלך הפרעות נרשמו מאות התבטאויות המעידות על כך
Your browser doesn’t support HTML5 audio
שיח ה"נכבה" ו"השיבה" בקרב חלק מערביי ישראל נכח בפרעות מאי האחרון בערים המעורבות, אם ברקע האירועים ואם כמחולל ישיר שלהם שהניע את המהומות - כך עולה ממחקר של החתום מעלה, אשר פורסם כפרק בקובץ מחקרים של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. המחקרים בחנו את גורמי העומק לאירועי מאי.
ממצאי המחקר העלו כי לצד גורמים גלויים, כמו "ההגנה על אל־אקצא" או "החיכוך בין יהודים לערבים בשכונת שייח' ג'ראח־שמעון הצדיק", גם לזרמי העומק הללו שקשורים לזיכרון "הנכבה" - "אסון הקמתה של מדינת ישראל", על פי הפלשתינים, והתביעה למימוש "זכות השיבה" כנגזרת שלה - היה תפקיד מרכזי באירועים.
בין הנגב לקליפורניה
המחקר מלמד שחלק לא מבוטל מערביי ישראל לא מתייחסים עוד ל"נכבה" ול"שיבה" כאל מורשת תיאורטית, או כאל עניין תודעתי־לימודי בלבד, אלא כתקווה ממשית, וכמחויבות מעשית שיש לממשה בעתיד.
במהלך ימי הפרעות ואחריהם, נרשמו מאות התבטאויות של אנשי ציבור ופעילי ציבור, של ערבים מהשורה ושל המתפרעים עצמם, בשטח וברשתות, שמלמדות על כך.
כך, למשל, אמרה רק לאחרונה צעירה בדואית בהפגנת הבדואים בירושלים: "יש לי מסר לרה"מ בנט. אני ילידת הנגב. אתה תחזור לסן פרנסיסקו". מוחמד ברכה, יו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל, הבהיר שמחאת הערבים היא אזרחית ולאומית, והסביר: "לירושלים יש אחיות יקרות: יפו, חיפה, עכו, לוד ורמלה... במאי האחרון, בזמן האינתיפאדה האחרונה (כך במקור; נ"ש), מוקד ההתנגדות מול כוחות הדיכוי הציוני היה במיוחד בערים אלה, שאותן ניסו להספיד, לעוות ולהסיר ממפת פלשתין. ערים אלה התקוממו כאומרות: 'כאן פלשתין. היא נקראה בעבר פלשתין, והיא נקראת פלשתין פעם נוספת'".
שיח שיבה מתמשך
איה זינאתי, ילידת לוד, כיום תושבת חיפה ופעילה ב"זוכרות", הבהירה שכאשר היא מדברת על הכיבוש היא מתכוונת "לכיבוש ביפו, לוד ועכו", והוסיפה: "לילדיי אני מסבירה שהם לא מחיפה, אלא מהכפר מעלול, שהציונים החריבו ושהם עתידים לחזור לשם". ערבייה־ישראלית אחרת, בשם אללה, צייצה בטוויטר: "הישראלים כותבים עלינו, הפלשתינים של 48', שבגדנו בהם. החמורים לא יודעים שכבר מזמן הנאמנות שלנו היא לא להם. רק עכשיו הם גילו זאת. מה נעשה להם שהתעלמו".
המחקר מעלה כי שיח השיבה התנהל לאורך שנים רבות בעיקר בפזורה הפלשתינית ובשטחי יו"ש ועזה, אך מאז שפרסמה ועדת המעקב של ערביי ישראל ב־2006 את "מסמכי החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל", הוא גבר מאוד גם בקרב ערביי הארץ.
ערבים־ישראלים רבים יותר מאשר בעבר הקצינו את הגדרת הזהות העצמית שלהם, השמיטו ממנה את הרכיב הישראלי, והם בוחרים להדגיש ולחדד את הזהות הפלשתינית. חלק מהם מדגישים שאינם ערבים־ישראלים, אלא ערבים שחיים בישראל. משמע - השייכות היא למקום, ופחות למדינה.
הכתבה המלאה על המחקר תובא מחר במוסף "ישראל השבוע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו