נתניהו צריך למצוא את הדרך להעביר את ראשות הליכוד למנהיג הבא

אל תגידו שזה לא שייך. שוטף את העולם גל של מחאות נקודתיות בעלות עוצמה בלתי צפויה ובלתי חזויה. הראשונים להרגיש את הצונאמי הציבורי, שדורש ממנהיגים וממוסדות לעמוד באמות המידה הנדרשות, הם בוריס ג'ונסון ומסיבות השתייה שלו, שפתאום כיסאו מתנדנד; ג'וקוביץ', נומרו אונו בטניס, שעף מאוסטרליה; נשיא סוויס-בנק, שהפר גם הוא את תקנות הקורונה, וראו - איננו עוד; ואחרון, הנשיא ביידן - לוזר בכל החזיתות - שחווה נפילות חדות.

אצלנו - אף אחד לא יודע, אבל מי שהוכיח מהזווית שלו, של עולם המשפט, שהוא חכם ורגיש לתנודתיות המסוכנת של הציבור, הוא דווקא נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק. כי ייתכן מאוד שהמוסד הבא לספוג צונאמי של זעם ציבורי יהיה בית המשפט. קשה להאמין ששופטי המחוזי בירושלים חושבים אחרת מהנשיא ברק. העובדה שהצונאמי הביקורתי בא משמאל ומימין לגבי עסקת הטיעון מוכיחה שהנושא הוא פוליטי ונפיץ. לכן, חיתוך מהיר הוא צו השעה מבחינת הצד של בנימין נתניהו, ומבחינת היועמ"ש מנדלבליט.

שאלת ההיתכנות של חזרה בעיתוי כלשהו לפוליטיקה צריכה לפנות את מקומה לסוגיה המיידית הבוערת: נתניהו גם הוא צריך למצוא את הדרך להעביר במהירות ובחדות האפשרית את ראשות הליכוד, לפחות זמנית, למנהיג הבא. פה נדרשת גלריית היורשים הפוטנציאליים למצוא הסדרה ביניהם.

ניסיונות ההישרדות של הממשלה הקיקיונית של בנט ולפיד צופנים בחובם סכנות. מצד אחד, אנחנו נראה מרוץ מטורף של מרכיבות הקואליציה לדחוף את רשימת המכולת החוקתית שלהן, והיחלשות הקואליציה הודגמה כבר אתמול בכישלון ההצבעה על חוק הגיוס. מצד שני, מחיר הסחטנות של רע"מ יאמיר. כמו מספר הנדבקים באומיקרון. כמו הזינוק באינפלציה של ממשלת המסים והתקציבים המנופחים.

המחיר הפוליטי שעם ישראל משלם בחודשים האחרונים, ובעיקר עכשיו, נובע מההתנהלות של מנהיגי הימין הקרייריסטי. נקבע בחוק שראש ממשלה יכול להמשיך בכהונתו עד פסק דין חלוט. הפיכת הנושא של כתב אישום לנורמה המחייבת התפטרות, גרמה לזה שהמערכת הפוליטית הפקידה במו ידיה בידי היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה את היכולת לקבוע מי יהיה ראש ממשלת ישראל. עד אפריל 2019 הייתה ישראל מדינה שנהנתה מיציבות, משגשוג ומעוצמה בינלאומית. בבת אחת נפער לפניה מדרון חתחתים, שנמשך עד היום.

איש לא יכול להעמיד את עצמו במקום נתניהו בסבך שיקוליו, הלאומיים והאישיים. עסקת הטיעון מונעת משיקולי כדאיות, ולא משיקולי צדק. מבחינת המורשת שנתניהו דואג לה, יעמדו 13 שנים של כהונה כראש ממשלה עם כל ההישגים, כולל גם כהונה של שלוש שנים בסוף שנות ה-90, אל מול עסקת טיעון שיש עימה קלון. נתניהו ייאלץ לבלוע את לשונו ולומר בכמה מילים שהוא מודה בעובדות ובאשמה המוטחת בו.

השמאל ודובריו נמצאים כעת במצב של התמוטטות עצבים מילולית. לאחר שתושלם עסקת הטיעון, התקשורת הישראלית תיכנס לעוויתות אפילפטיות שכמוהן לא ראינו מעולם. בהיבט הלאומי, הנושא המהותי הוא כיצד יתנהל הליכוד בדרך לקביעת היורש שיוסמך לנסות להרכיב ממשלה, או כיצד יתנהל לקראת מערכת בחירות.