אוי לאותה בושה: "המפלגה שבנתה את המדינה" היא היום מפלגת שמאל קיצוני, שמתכחשת למורשתה המפוארת. זקנתה מביישת את בחרותה. במקום אקטיביזם ציוני היא מובילה אידיאולוגיה מבולבלת וותרנית, שמבקשת לייבש את ההתיישבות. מפת העדיפות הלאומית החדשה שמגבש מזכ"ל העבודה מתכחשת לא רק למורשת הציונית, אלא גם לדרכם ההיסטורית של רבים ממייסדיה.
"ההתיישבות בשטחים", כפי שהיטיב לזהות באפריל 1972 "הפוליטרוק" של הפלמ"ח - בני מהרש"ק, "אכן תסבך אותנו. איך?" הוא שאל את חבריו והסביר: "כמו שהשורש מסבך את העץ. כמה שהוא מתפתל יותר ועמוק יותר, לא ניתן לנתק אותו. זאת תסבוכת רצויה... התנחלות היא שורש!" (באדיבות חגי הוברמן, מתוך ספרו, "כנגד כל הסיכויים").
בתקופת ממשלת רבין הראשונה כבר הוקמו עשרות יישובים יהודיים ביו"ש, לא רק בגושים. גם עפרה וקדומים וקריית ארבע, ש"העבודה" מבקשת להוציא ממפת העדיפות הלאומית, היו שם. יגאל אלון, מאושיות המפלגה, קידם את הקמתה של קריית ארבע. הוא הסביר שההתיישבות הזאת וההתיישבות בכלל הוקמו כדי "להעביר נקודות חיוניות באזורים שונים של הארץ, מבעלות זרה לבעלותו של העם היהודי... להעמיק חדור אל אזורי הארץ הפנימיים...".
מילים פשוטות וישרות. בן-גוריון לא היה מוכן לוותר על חברון בשום אופן. אפילו יעקב חזן ממפ"ם - פעם השותפה של מפא"י וכיום חלק ממר"צ, הבהיר כי מבחינה היסטורית חברון קרובה אליו יותר מרמלה, והיטיב מכולם לזקק את הדברים יוסף טבנקין: "מנמקים את עניין ההתנחלות לצורכי ביטחון, אבל... זה הלא מגוחך. הביטחון הוא לצורכי התנחלות. לא להפך...".
המפה המתגבשת של מפלגת העבודה משכיחה שאת ההתנחלויות, אלה שבגושים ואלה שבעומק השטח, אין מודדים בסרגל הביטחוני והמדיני בלבד. "יישוב עברי קטן בין כפרים ערביים גדולים... בתיה במקום אחד, שדותיה במקום אחר, שדות ערבים במעבר והבעלות על הקרקע מסובכת", תיאר משה סמילנסקי את ימיה הראשונים של אם המושבות פתח תקווה, במילים שכמו נכתבו בימינו אנו על עפרה ועל בית אל, שמצבן הקרקעי והמדיני והביטחוני אולי מסובך, אבל טוב בהרבה מזה של "אומלבס" בימיה הראשונים.
סמילנסקי, כמו אלון, ובן־גוריון וישראל גלילי, ואברהם הרצפלד לא עסקו רק בתרומה של ההתיישבות לביטחון הצבאי ובסיכויי הישרדותה המדינית. בן־גוריון התעקש להמשיך להחזיק ביישובים מרוחקים בהרי ירושלים ובנגב ובגליל המערבי. גם קיומם של יחיעם וגוש עציון נגד את ההיגיון הביטחוני והמדיני הצרוף והמצומצם, אבל הציונות לא ויתרה עליהם. היא מדדה את ערכם בסרגל רחב יותר, שבו נכללו ערכים ציוניים ולאומיים, ורוח העם ושאלת הגבולות. היום מכנים את המכלול הזה בשם: "תפיסת הביטחון הלאומי". נגבה, וגוש עציון וכפר דרום ויד מרדכי ומשמר העמק, כמו ממשיכיהם בבנימין ובשומרון, לא הוקמו רק כדי לספק ביטחון, אלא בעיקר כדי לממש את הקיום היהודי ולעצב את גבולות המדינה.
גם ביו"ש היישובים והרצפים ההתיישבותיים מסייעים לביטחון ולשגרת הפעילות הביטחונית של צה"ל. הם מעניקים לנוכחות שלנו במולדתנו ההיסטורית ממד של קבע, ולא של חולשה וארעיות שמזמינות טרור. אלמלא המתיישבים ביו"ש, בגושים ובעומק השטח, צה"ל היה נאלץ להפעיל כוחות גדולים פי כמה כדי למנוע את הקמת חמאסטן מול גוש דן וירי טילים ורקטות על המותניים הצרים של ישראל. אבל בראש ובראשונה ועוד קודם לכך, ההתיישבות הזאת, כמו קודמותיה, קמה מסיבה פשוטה הרבה יותר, שכדאי לזכור ולשנן: היא הוקמה כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, והביטחון והמדיניות משרתים את ההתיישבות. לא להפך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו