מחר יושבעו חברי הכנסת ה־26. הם יגיעו למשכן ובאמתחתם הבטחות בחירות שהביאו אותם למעמד המכובד. כדאי להם ללמוד עוד לפני ההדרכה המפורטת שיקבלו בימים הקרובים מהיועצת המשפטית לכנסת: הבטחת בחירות היא המסמך היחיד בדמוקרטיה שאסור לבית המשפט לאכוף, ודווקא משום כך אסור לנבחרים להפר אותו אלא בלית ברירה.
רבים מהם, בעיקר בגוש השינוי, נבחרו על בסיס ההבטחה שלא תוקם ממשלה שלא תגייס חרדים. כאמור, הבטחה זו לא תיבחן בבג"ץ. היא תיבחן בחדרי המשא ומתן הקואליציוני ובמליאה. הם לבדם יצטרכו להכריע אם מה שהבטיחו לבוחר לפני הקלפי, יישאר בתוקף אחריה.
ההסבר המשפטי קל. הבטחת בחירות אינה חוזה, ומצע מפלגה אינו ייפוי כוח. המנדט של חבר הכנסת חופשי ומוחלט. בצדק. נבחר שכבול לכל משפט שאמר בקמפיין, לא יוכל להגיב לנסיבות החדשות שיתגלו במעשה המנהיגות המורכב שהוא יידרש אליו. לכן נמנעו בתי המשפט בעקביות מלהיכנס לשם. בבג"ץ ההתנתקות שאלה דעת הרוב, "עד כמה כבול חבר הכנסת, לרבות ראש הממשלה, להבטחות שנתן לבוחריו", והשאירה את השאלה פתוחה. ב־2013 כבר נדחתה עתירה שדרשה מחברי יש עתיד להתפטר, משום שלטענת העותרים נבחרו "על יסוד מצגי שווא והבטחות סרק".
הולכים בעקבות האג'נדה
גם בעולם הדמוקרטי לא נמצאה נוסחה אחרת. החוקה הגרמנית קובעת שחברי הפרלמנט אינם כפופים להוראות ולהנחיות, אלא למצפונם בלבד. החוקה הצרפתית פוסלת במפורש כל מנדט מחייב. בבריטניה דחה בית המשפט ב־2008 עתירה לאכוף הבטחה למשאל עם על האמנה האירופית, וקבע שגם אילו ניתנה הבטחה כזאת, אין לאכוף אותה בבית משפט. השופטים ציטטו את אדמונד ברק, שכבר ב־1774 אמר לבוחרים שנציג חייב להם את שיקול דעתו, לא את צייתנותו.
טוב שכך. לשופט אין כלים לקבוע מתי השתנו הנסיבות ומתי השתנה רק מה שנוח. אם יידרש לזה, יכריע לפי השקפת עולמו מה מותר להפר ומה אסור. זה יהיה אפילו יותר הרסני ופחות דמוקרטי מהפרת בחירות ללא סיבה על ידי נבחרי העם.
הבעיה היא שבתרבות הפוליטית הישראלית הבטחות בחירות מופרות בקלילות, ולא בשל שינוי נסיבות. סתם כי אפשר. בבחירות 2003 רץ עמרם מצנע על מצע של יציאה חד־צדדית מעזה. אריאל שרון השיב לו "דין נצרים כדין תל אביב", וניצח בגדול. בתוך שנה אימץ את תוכנית יריבו וביצע אותה בכוח קולות אלה שהצביעו נגדה. שום מודיעין חדש לא נחשף. שום אינטרס לאומי או בינלאומי לא השתנה. זה לא היה שינוי עמדה. זה היה שינוי צד. מעשה מרמה, שלמרבה החרפה תמכו בו רבים מן המתקראים דמוקרטים, רק משום ששירת את האג'נדה שלהם.
מצנע רץ על מצע של יציאה חד־צדדית מעזה. שרון השיב לו "דין נצרים כדין תל אביב", וניצח בגדול. בתוך שנה אימץ את תוכנית יריבו וביצע אותה בכוח קולות אלה שהצביעו נגדה
מחיר דמוקרטי כבד
עתה הגיע תור חברי הכנסת מגוש השינוי. גיוס החרדים לא היה סעיף שולי בקמפיין שלהם. עבור חלק ניכר מבוחריהם הוא היה העיקר. המתמודדים נשאלו אם יעמדו בו גם במחיר של אי־החלפת נתניהו, והשיבו שכן. אם יתברר בשבועות הקרובים שההבטחה נזנחה, זו תהיה רמייה דומה לזו של שרון. חשוב שיזכרו זאת, כי המחיר הדמוקרטי של מעשי המרמה הזה גבוה מאוד. ההפרה מלמדת את הבוחר שהפתק שלו לא נספר, ומי שלומד את זה לא יתאמץ להגיע לקלפי בפעם הבאה.
המשפט לא יכול לאכוף את המסמך הזה, ולכן הנבחרים חייבים לכבדו ולהפר אותו רק מסיבה מוצדקת לחלוטין. עליהם לזכור עוד דבר: מה שיישאר באמתחתם בסוף הקדנציה יקבע אם היו נבחרי ציבור או סתם נבחרי קמפיין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו